כאילו, נניח היה נולד ילד בגיל 15.
מפותח, בריא, עם תודעה והכל.
הוא היה הולך לשחק כדורסל. ונכשל, ומפסיד.
ואז הוא היה רואה שיש לו יד אחת קצרה מהשניה.
והוא היה מושך בכתפיו, הלא סימטריות. ומבין
שיש לו גוף כזה. ומשחק כדורגל.
פשוט.
בלי האשמה עצמית, וכעס, ותסכול.
אוקי כאילו- רבאק, מה הוא אשם? רק אתמול הוא קבל את הגוף הזה, ככה, לא סימטרי.
שוין.
ככה הידיים. ככה זה ידיים.
ובערב הוא ישב בערב כיתה והוא צחוק ממש לא במקומות הנכונים. וזה הצחיק את כולם.
והוא קצת תמה בהתחלה, כי כאילו מה, מה הבעיה.
ואז הסבירו לו שההומור שלו שונה, ושהוא לא צוחק איפה שצריך לצחוק.
אז הוא משך בכתפיו.
טוב, אז ככה הצחוק שלי, לא במקומות הנכונים.
וכשהוא חזר הביתה הוא לא פנים לאמא
ולא התרגז על אבא.
אלא פשוט שתף אותם במה שהוא למד על עצמו
בחיוך פשוט.
הידיים שלו לא סימטריות- נכון מוזר?
והצחוק שלו לא במקום- נכון מצחיק?
זה הגוף שקבלתי. הוא משך בכתפיו.
והלך להתקלח ולישון.
ולמחרת הוא קלט
שיש לו נטיה להיעלב בקלות
ויש לו קטע עם אנשים שאוכלים בקול ואז הוא מעיר להם ואז הם מתעצבנים.
ויש לו דפוס חוזר על עצמו לאבד את הריכוז בדיוק
בפאנץ' של השיעור גמרא.
וסיפר לאמא- נכון מוזר?
ומשך בכתפיו- זה מה שקבלתי.
מה אני אשם?