אני יושבת כאן, בגינה. עייני דומעות, מביטות כלפי מעלה.
אני בוכה, והשמיים בוכים איתי. הקב"ה בוכה איתי.
פתאום אני מבינה, צער השכינה.
ואני חיה כרגיל; כאילו הכל בסדר. כאילו.
לשכינה אין בית. ואני?
יש לי חלק בזה. בגללי, בגלל הריחוק שלי ממנו, הבית עוד לא נבנה.
בגלל האפתיות שלי לפעמים לאחיות היקרות לי, להורים לי, הקב"ה בצער.
בגללי.
כמה כאב יש בעולם הזה. כמה צער יש לעם הזה. כמה.
ואני, לא חפה מפשע. זה תלוי גם בי. אני יכולה לשנות.
ולשמח את הקב"ה. להתייחס יפה יותר לאחיות שלי, וגם להורים שלי, גם כשקשה. מאוד.
להיות טובה יותר. לחייך יותר, פחות לכעוס.
אני רוצה גאולה. אני רוצה לכאוב יותר את הכאב של הקב"ה, להשתתף בכאב הזה.
הלוואי שנזכה כבר.
עכשיו.
