אז הייתי בכותל. שרנו קצת עם כולם, עד שהגיעו נשים ואמרו שלא מתאים. שהגברים שומעים.
אז הלכתי להתפלל.
אמרתי תהילים. הרגשתי ריקה. שכל מה שאני אומרת לא מגיע לשום מקום.
זה כאב שלי. מאוד.
התפללתי ערבית. המצב התחיל להשתפר. אבל עדיין הרגשתי ריחוק.
קראנו סיפורים על החורבן. את הסיפור על 10 הרוגי מלכות. הזדעזעתי. רק מעצם המיתה שלהם. גם מיתה נוראית וגם על משהו שהם בכלל לא עשו.
ישבנו קצת ודיברנו. איפה אלוהים היה בשואה, ביציאת מצרים, על זה שזה תהליך בשביך שנהיה עם ושתהיה לנו מדינה..
אבל לא הצלחתי להתחבר. זה רחוק לי מדי כדי שאני אבין באמת מה חסר לי.
ואז מישהי אמרה לידי משו חזק.
היא לא מצליחה להבין את מה שהיה פעם. בואו לא נבכה על העבר. בואו נתחבר מדברים שיש היום. הפיגועים שיש כל רגע ואם הוא נגמר בפצוע קל זה מצב מאוד אידיאלי מבחינתנו, שהר הבית מחולל, ועוד מלא דברים בדור שלנו שאם נפקח את העיניים נראה שזה לא המצב האידיאלי. שצריך לשנות משהו. שככה לא צריך להתנהל.
אולי ככה נצליח להתחבר יותר.
צום קל ומועיל.