לא מבינים בכלל מה הקשר אלינו, הכל בסדר כביכול, לא מובן על מה להצטער.
חורבן, זה מציאות של חיסרון, כל חיסרון בעולם.
חורבן זה גם הפסד של מדריגות שאין לנו בכלל השגה בהם ביחס בינינו לקב"ה, זה וודאי.
זה אולי הכאב הכי גדול, שהחורבן ככ חזק עד כדי ששכחנו מה הפסדנו, שאין לנו מושג בזה.
אבל החורבן זה לא רק זה.
החורבן, זה חיסרון של המקדש. מקדש זה שלימות, שלימות של העולם, ממילא חורבן זה חיסרון בשלימות הזו של העולם.
כל החסרונות שיש בעולם, כל הצרות, הצער, הבכי, השכול, האין, נובע מחסרון המקדש,
שהוא יהיה משהו אחר, משהו שלם יותר של המציאות.
לכן גם אולי נכון קצת לשייך בצער גם את השואה, גם את גוש קטיף, כי כל החסרונות ה'קטנים' האלה (ביחס לחורבן, כמובן), הם נגזרת של החורבן, הם חלק ממנו.
ואולי על זה קל יותר לבכות, לאיודע.