הערה:
אין לי זכויות יוצרים לקטע הבא.
כתבתי אתו פה,אתם מבינים למה ברוך השם..
נפרדנו,נכנסתי לטראומה גדולה,מרגיש שאני בנסיעת אוטובוס ארוכה,אני מעדיף למות מאשר שלא תהיי לצד המושב שלי,לא יכול לספר כמה פעמים הקאתי,בכיתי,הולך לחדרי,מדליק את הרדיו ומתחבא,חשבתי שהיינו זוג מהסרטים...אבל לא.מרגיש שכל מערכת היחסים איתך היא שקר זה היה אני ואת,למה חשבתי שנהיה ביחד עד המוות?
כי אם יכולת לקחת את חיי,היית עושה את זה,כאילו הצמדת סכין לחזה שלי,דחפת אתו ישר לצד השני ותקעת גם יתד.
הייתי צריך להלחם יותר,אבל לא יכולתי.באותה תקופה אף אחד לא יכל לפגוע בי כמוך,ואולי גם עכשיו...מקווה שלא.הלילה סוף סוף עמדתי,זקפתי את הסנטר,סוף סוף נראו בי סימני חיים,בפעם הראשונה מאז שעזבת אותי.ברוך השם.
והשארת אותי ללא כלום,רק עם חלומות מנופצים והחיים שיכלו להיות לנו,והחיים שיכלנו לחיות.אבל אני יוצא מהשפל שאני נמצא בו.מוציא את עצמי מהזבל,פעם נוספת אני קם פעם אחת ולתמיד,לעזאזל עם זה.אני אאחר למסיבת הרחמים אבל את לא תתני את האגרוף הראשון.
קבלתי אתו לסנטר כמו אלוף אז אל תכללי אותי עם המפסידנים,אני הפסקתי להיות שק החבטות שלך!
היינו אמורים להיות הלילה שלושה חודשים ביחד,אבל נפרדנו.התכוונתי להתקשר אבל לא היה לי מה להגיד באתו זמן,עכשיו אני יושב בבית וכן יש לי מה להגיד.ואני מודה לך,כי הפכת אותי לאדם יותר טוב משהייתי.אבל אני שונא אותך,כי יבשת אותי.נתתי לך הכל,את נתת לי כלום.
אבל אם את מאשימה אותי,את משוגעת.וכנראה שאחרי כל מה שנעשה ונאמר אני עדיין אכעס.אני אולי אף-פעם לא אוכל לסמוך על מישהו.אבל את לא תשברי אותי.רק עשית אותי חזק יותר משהייתי לפני הפגישה אתך.אני מתערב אתך שאהיה בסדר בלעדייך.ואם אמעד לא אקרוס,אני אעמוד על רגליי ואצעק!
