היום,( י' באב), אחה"צ,נשבה רוח נעימה בחוץ,ואחרי תליית הכבסים הריחניים יצאתי להשקות את הגינה הצמאה.
תוך כדי משב רוח מרענן,ובדיקת מצב הפרחים ופריחתם, התעופפה למוחי מחשבה בתחושת הקלה,
כמה טוב שתשעת הימים,ובעצם כל תקופת בין המיצרים! ... מאחורינו.
טוב,האמת,הרגשתי לא כל כך נעים עם המחשבה הזו.
בעצם, היום בית המקדש נשרף, ואולי הוא עדיין בוער,אפילו שכבר אחרי הצהריים.
מאוחר יותר,מתחת לזרם המים החם והקולח, חשבתי,שפתאום עכשיו,כשאפשר להתקלח במים חמים, אני מרגישה לא נעים עם זה,כמו בושה כזאת, שבית המקדש נשרף ועשן,ואני נהנית לי.
פתאום לא הבנתי!! איך זה,שהמנהגי אבילות לפני תשעה באב? לפני חורבן הבית? היה יותר הגיוני שאבלים אחרי השריפה.
שתהיה תחושת מועקה אחרי זה,ואז הבנתי.
השם נתן לנו במתנה את הימי אבילות,שבהם נתלונן על שאין מוסיקה,ואין מקלחת חמה,ואי אפשר לגזור ציפרניים 😰 (אסטניסטית שכמותי,זה העינוי הכי גדול) ובעצם,אחרי שהצום עובר (בתשעה באב,והרי עיקר החורבן היה בעשירי), הוא פותח לנו,משחרר, כאומר לנו,עד כאן. מעכשיו אם זה חשוב לכם אתם לבד תרגישו מועקה,תרגישו לא נעים מהמקלחת החמה,כשהעשן של השריפה מסתובב בכל המדינה.
גם אם תגזרו את הציפרניים יהיה שם משהו כבד על הלב.
ואז, מתוך הקושי,כמו אחרי הגירוש, וכמו אחרי מלחמת העולם הראשונה,(שאחריה אמא של סבתא רבא שלי התחתנה עם היהודי שנשאר בחיים,כי זה מה שהיה) מגיעים ימים טובים לישראל,שהם מלאים בכאב, ומתוך הקושי הזה חייבים לעשות מעשה של המשכיות,של חיים.
זה לא שהכל טוב אחרי שלושת השבועות,הקושי קיים,האוויר עדיין קשה לנשימה,והכאב על הבית שעשן ואבד לנו קיים.
ודווקא מתוך הקושי הבלתי הסבל הזה קמים ועושים מעשה,של חיים.
לילה טוב! 🌃
תוך כדי משב רוח מרענן,ובדיקת מצב הפרחים ופריחתם, התעופפה למוחי מחשבה בתחושת הקלה,
כמה טוב שתשעת הימים,ובעצם כל תקופת בין המיצרים! ... מאחורינו.
טוב,האמת,הרגשתי לא כל כך נעים עם המחשבה הזו.
בעצם, היום בית המקדש נשרף, ואולי הוא עדיין בוער,אפילו שכבר אחרי הצהריים.
מאוחר יותר,מתחת לזרם המים החם והקולח, חשבתי,שפתאום עכשיו,כשאפשר להתקלח במים חמים, אני מרגישה לא נעים עם זה,כמו בושה כזאת, שבית המקדש נשרף ועשן,ואני נהנית לי.
פתאום לא הבנתי!! איך זה,שהמנהגי אבילות לפני תשעה באב? לפני חורבן הבית? היה יותר הגיוני שאבלים אחרי השריפה.
שתהיה תחושת מועקה אחרי זה,ואז הבנתי.
השם נתן לנו במתנה את הימי אבילות,שבהם נתלונן על שאין מוסיקה,ואין מקלחת חמה,ואי אפשר לגזור ציפרניים 😰 (אסטניסטית שכמותי,זה העינוי הכי גדול) ובעצם,אחרי שהצום עובר (בתשעה באב,והרי עיקר החורבן היה בעשירי), הוא פותח לנו,משחרר, כאומר לנו,עד כאן. מעכשיו אם זה חשוב לכם אתם לבד תרגישו מועקה,תרגישו לא נעים מהמקלחת החמה,כשהעשן של השריפה מסתובב בכל המדינה.
גם אם תגזרו את הציפרניים יהיה שם משהו כבד על הלב.
ואז, מתוך הקושי,כמו אחרי הגירוש, וכמו אחרי מלחמת העולם הראשונה,(שאחריה אמא של סבתא רבא שלי התחתנה עם היהודי שנשאר בחיים,כי זה מה שהיה) מגיעים ימים טובים לישראל,שהם מלאים בכאב, ומתוך הקושי הזה חייבים לעשות מעשה של המשכיות,של חיים.
זה לא שהכל טוב אחרי שלושת השבועות,הקושי קיים,האוויר עדיין קשה לנשימה,והכאב על הבית שעשן ואבד לנו קיים.
ודווקא מתוך הקושי הבלתי הסבל הזה קמים ועושים מעשה,של חיים.
לילה טוב! 🌃
ברור שבכך יש איסור חמור