היא הסתובבה לצד השני במיטה וניסתה להסתכל עלי בחושך,
"את בוכה?"היא ספק שאלה ספק קבעה.
כן,אני בוכה..
בוכה לכאורה בלי שום סיבה.
"לא לא.אל תבכי.נו די תפסיקי.מה ישלך?אוף סתכלי עלי."
עצמתי את העיניים מופתעת מעצמי שחשפתי.
חשפתי כאב שכל פעם נפתח קצת ומיד נסגר בכוח על ידי.
"על מה את חושבת?סתכלי עלי,נו תגידי לי..."
על כלום.פשוט כלום אחד גדול.
כבר חודשיים או יותר יכולה לשתוק ולא לחשוב על כלום.
עד שהשתיקה מכאיבה לי ואז יוצא לי לחשוב עליו.ומה שהיה..ומה שהיה..חוצמזה,כלום.
לימדתי את עצמי לשתוק יותר מידי טוב.
אבל רוב הזמן פשוט שותקת.והראש כואב מרוב שהוא מנסה להשקיט את השקט.
היא מסתכלת עלי ומנגבת לי את הדמעות.
"אוף בבקשה תגידי לי על מה את חושבת.שתפי אותי.."מתחננת..
מה אני יגיד לה?שאני באמת לא חושבת על כלום?על הכאב שיש לי בלב כבר כמעט שנה,כמעט בלי סיבה?
וזה כואב כואב.
אני פוגעת באנשים שאני הכי אוהבת.מסכנה,לא מגיע לה אותי.אני מכאיבה לה.
היא לא מכירה אותי ככה שותקת.גמאני לא מכירה את עצמי ככה שותקת.
"ספרי לי...ספרי מה היה לך שם.."
אז סיפרתי וסיפרתי וסיפרתי..פעם ראשונה שסיפרתי.
הורדתי הרבה קטעים בסיפור.
לא להכאיב לה ולא להכאיב לעצמי.
ועכשיו...עכשיו אני מבולבלת.
ואיזה כוח ישלי?אין לי כלום..
מי שקרא עד לכאן..שאפו.
פה אם באלך