אני טובעת בעצמי.

אני טובעת בעצמי.מפורקת.

בערמות של יאוש.
אני שוכחת מהכל.
מכל הטוב, מכל הרע.
נעלמת למרחק ורק רוצה לצרוח.

אין בי כלום.
רק קליפה.
קליפת שטויות, קליפת שקרים.
ערנות של שקרים.
אני גרועה בהבנת האחר.
אני גרועה בהבנת עצמי.
אני גרועה כי ככה.
שנאה עצמית.
בוערת.
ענקית.
שורפת.
ויש על מה.

וזהו. בואו נעלם. ולא נישאר.

ויום אחד נהיה אנחנו.
נכיר את האנחנו האמיתיים שלנו.
אני, וזהו.

וזה מסוג הרגעים*בננית*

שבהם כל מה שמתחשק לי זה לבכות
ואז כשקצת מוזר לבכות כל כך הרבה אז להמשיך לבכות. ואז עוד
(כי בעצם כל מה שיש פה זה כאב צרוף מלא בתסכול אנושי מובנה. תסכול לא פתיר שנובע מהפער בין האינסופי לסופי.)

בוכים עד שלא נשאר עוד כח והולכים לישון או צוחקים מאיזה בדיחה עם חברה טובה ומבינה ואז מנסים להתחיל שוב. ואם לא הולך אז בוכים עוד.

(אבל לא תמיד לבכות הולך. ואז העסק הולך ומסתבך.)

אוי אלוקים כמה כאב יש בעולם הזה

כמה. כמה כאב.הלהבה והברוש..אחרונה

..דף תלוש