פעם, כשלמדתי תורה, הרב שלי אמר לנו שהבעיה של הדור היא לא באמונה אלא באמון.
כולם מאמינים שיש אלוקים, אבל חסרי אמון בטוב שהוא.
איך הוא עשה לנו את זה? את הגלות, את השואה, את השבי והקר?
אחרי כל הבריתות וההבטחות... בואו נלחם בו ובתורתו עם שמאלניות ולהט"ביזם ושנאת דתיים.
זה התיאוריה.
יש שאלה בספר של הרב פרומן למה בכל רומן ישראלי
יש בגידה באיזשהו שלב (-זה ככה אגב, כל רומן ישראלי כמעט.) אז נראה לומר אותו דבר שיש בקולקטיב של התת מודע, תחושת נבגדות.
עם ישראל מיואש מאהבה, הוא נבגד באכזריות אחרי שנים של בריתות אהבה ומסירות נפש.
אז הוא שובר הכל, לא מתחייב לאף אחד, לא מתחתן, מחפש אהבה זולה מהנה ולא מחייבת, וגם האלה מתחתנים, גורמים לנו לככב באחוזי הגרושין בעולם המערבי.
אז כולם מחפשים אהבה. ואין אמון. מחכים לרגע שיבגדו בנו שיגידו לכלכתם שכחו ממני. לכו.
ומעבר לכביש אהבות נפולות חושפות שיניים מחכות רק שנרים ידיים ונפול ברשתם. כי הרי אין באמת אהבה.
אז בואו נהנה קצת.

אבל הצמא גדול יותר.
האהבה לא רציונלית, לא הגיונית.
מעל כל טעם ודעת.
למרות הכל. למרת הכל.
זה ממש הזוי.
תחשבו על זה.
אחזתיו ולא ארפנו עד שהביאתיו אל בית אמי ואל חדר הורתי,
השבעתי אתכם בנות אם תמצאו את דודי מה תגידו לו.
שחולת אהבה אני