בס״ד
(והקשר לפורום הזה: אני צריכה ללדת בעוד חודש בע״ה).
אז אני כרגע בבית עם הילדים (שעד עכשיו היו בקייטנות) ובעלי עובד. בסך הכל עד עכשיו (4-5 ימים) נחמד וטוב. בכלל אני מודה לה׳ על ההזדמנות לבלות כמה שבועות עם הילדים ואני רואה בזה פוטנציאל ענק למשפחה שלנו (את הדברים אני כותבת גם על סמך נסיון השנים שעברו). מה שכן, ובטח תזדהו, זה מתיש מאד להיות ימים שלמים עם הילדים. בעלי עובד 9 שעות ביום. אם הוא מחסיר שעות לא קורה כלום חוץ מזה שהמשכורת כמובן יותר קטנה בסוף החודש. איכשהו אנחנו תמיד בסוג של מירוץ עכברים על מנת שהוא ישלים שעות שהוא החסיר מסיבות שונות. מבחינת ההשתדלות שלנו אנחנו מרגישים שזה מה שנכון לעשות, עד גבול האפשרי. עכשיו, במציאות של החופש הגדול, יש לנו דילמה. להשלים שעות, פירושו שאני אהיה לבד גם לארוחת הערב, מקלחות והשכבה. מבחינה כלכלית זה הדבר הנכון לעשות (נכון לעכשיו גם ככה אנחנו קצת בלחץ כספי החודש. בע״ה...). מבחינת שמירה על הכוחות שלי הנכון הוא שהוא יחזור בשעה רגילה ולוותר על השלמת השעות. בגדול זה תלוי בי ואני צריכה להחליט אם אני מסוגלת או לא להשאר גם בערבים לבד (הכוונה לחלק מהם, איזה פעם או פעמיים בשבוע, לא לכולם), בלי שהיתה לי שום הפסקה במהלך היום (הילדים עדיין קטנים) - או אם זה גדול עלי. בעלי זורם כי ברור לנו שהשפיות שלי חשובה יותר מכל.
שאלתי היא כזאת - איך מחליטים מתי הגענו לסוף כוחותינו או אם בעצם אפשר להתאמץ עוד? אני לא רוצה להגיע למצב של קריסה אבל הגבול בין ״אני יכולה עוד״ לבין ״עד כאן״ ממש לא ברור לי. (זה מזכיר לי את התשובה שקיבלתי לגבי ט׳ באב: ״תצומי ואם תרגישי חולשה גדולה תאכלי״. מה זה חולשה גדולה? איך מזהים בינה לבין חולשה בינונית או קטנה?)
אשמח לקרוא את התובנות שלכן בנושא!
תבורכו,
אמא עייפה
(והקשר לפורום הזה: אני צריכה ללדת בעוד חודש בע״ה).
אז אני כרגע בבית עם הילדים (שעד עכשיו היו בקייטנות) ובעלי עובד. בסך הכל עד עכשיו (4-5 ימים) נחמד וטוב. בכלל אני מודה לה׳ על ההזדמנות לבלות כמה שבועות עם הילדים ואני רואה בזה פוטנציאל ענק למשפחה שלנו (את הדברים אני כותבת גם על סמך נסיון השנים שעברו). מה שכן, ובטח תזדהו, זה מתיש מאד להיות ימים שלמים עם הילדים. בעלי עובד 9 שעות ביום. אם הוא מחסיר שעות לא קורה כלום חוץ מזה שהמשכורת כמובן יותר קטנה בסוף החודש. איכשהו אנחנו תמיד בסוג של מירוץ עכברים על מנת שהוא ישלים שעות שהוא החסיר מסיבות שונות. מבחינת ההשתדלות שלנו אנחנו מרגישים שזה מה שנכון לעשות, עד גבול האפשרי. עכשיו, במציאות של החופש הגדול, יש לנו דילמה. להשלים שעות, פירושו שאני אהיה לבד גם לארוחת הערב, מקלחות והשכבה. מבחינה כלכלית זה הדבר הנכון לעשות (נכון לעכשיו גם ככה אנחנו קצת בלחץ כספי החודש. בע״ה...). מבחינת שמירה על הכוחות שלי הנכון הוא שהוא יחזור בשעה רגילה ולוותר על השלמת השעות. בגדול זה תלוי בי ואני צריכה להחליט אם אני מסוגלת או לא להשאר גם בערבים לבד (הכוונה לחלק מהם, איזה פעם או פעמיים בשבוע, לא לכולם), בלי שהיתה לי שום הפסקה במהלך היום (הילדים עדיין קטנים) - או אם זה גדול עלי. בעלי זורם כי ברור לנו שהשפיות שלי חשובה יותר מכל.
שאלתי היא כזאת - איך מחליטים מתי הגענו לסוף כוחותינו או אם בעצם אפשר להתאמץ עוד? אני לא רוצה להגיע למצב של קריסה אבל הגבול בין ״אני יכולה עוד״ לבין ״עד כאן״ ממש לא ברור לי. (זה מזכיר לי את התשובה שקיבלתי לגבי ט׳ באב: ״תצומי ואם תרגישי חולשה גדולה תאכלי״. מה זה חולשה גדולה? איך מזהים בינה לבין חולשה בינונית או קטנה?)
אשמח לקרוא את התובנות שלכן בנושא!
תבורכו,
אמא עייפה
