בוקר, שבע וחצי. שוב.
אני עובדת בקייטנה. עם ילדים. קטנים.
אני, נקודונת, עובדת עם ילדים. זה רק מראה כמה אני נואשת.
אני לא יודעת מי יותר מסכן, הם או אני.
(אגב, מחר יום מים. כאילו בואו ותהרגו אותי באופן סופי)
חוזרת הביתה, שעה בבית, יוצאת לרופא שיניים.
ואיך אפשר לא לנצל את הדרך ולדבר על אולפנות (או על חוסר אולפנות) אז יופי.
לא אמא, לא השתנה שום דבר ואת יודעת את זה. מה גם שאת לא מאפשרת, אז למה את מצפה?
טיפול שורש.
עד עכשיו עם הרדמה.
מתה מרעב ואוכלת מילקי כי זה הדבר היחיד שיש ואני יכולה לאכול.

שעתיים בבית, התייאשות סופית מאולפנות מסיבות מסוימות. קצת לבכות. (הרבה, אז מה)

ויופי, עכשיו אני מרגישה זוועה, לא נרדמת, כולי מורדמת, מורעבת ומיואשת.
התחלה מקסימה לשבוע.


בהצלחה לי.





משהו טוב שקרה, יש לי פרופיל חדש וחתיך וזה מאד שימח אותי.