הלכות חינוך מתחילות בהרגל. "קטן היודע לנענע לולב, אביו קונה לו לולב" וכו'.

ההרגל המופנם, מגיל צעיר, טרם ההבשלה השכלית, יש בו ערך חוויתי בפני עצמו. חינוך אינו רק שיגיע למסקנות בהבנתו.

יש עוד הרגלים מגיל צעיר למדי, הרגלי נקיון, צורת דיבור וכד'. לא רק "דתיים". מי שמאמין שהאמת שבתורת חיים אינה פחותה מזה, ואינה פחות "טבעית" לנשמת הילד מזה - יקנה חוויות יהדותיות בנועם מגיל צעיר.

עם הזמן, נוסף ההסבר, המשלב בהירות-שכל ורגש, לפי השלב בחיים. הרי יגיע גיל שהילד יבחן בעצמו את אוצרותיו. השילוב הזה יעזור לו.

לגבי מה יעדיפו לומר לילד שכיפתו נפלה, דומני שלילד אין כל חילוק בין כך או כך. גם לא חילוק סמוי.

אז מתי נאמר שהילד מאולף ולא מחונך?
מה יעשה את החילוק?

אנחנו לא חייבים להשתעבד לטרמינולוגיה הזו.

אבל אם הכוונה היא, מתי נאמר שאין חינוך מופנם אלא הרגל בלבד (שלפעמים גם זה לא מבוטל ומונע צרות) - 

מסתבר שאם גם כאשר ילד גדל, הוא עושה דברים בתור "מצוות אנשים מלומדה" בלבד, ללא הזדהות רגשית או שכלית - וקל וחומר אם חש ניגוד לדברים הללו בגלל חוסר הרגשה/הכרה - אז חסר בענין של ה"חינוך".

ומה שהבאת משל מהתנהגות של בעלי חיים, מה שנקרא "התניה פבלובית", אחת ההשגות על הנסיונות הללו היא, שבני אדם אינם כבעלי חיים - ולטווח ארוך, התנהלות שכולה מיוסדת על "תרגולת" ללא כל הזדהות, לא תחזיק בצורה אמיתית. החסר יורגש.

א. יש ילדים שכן רוצים כיפה. 

ב . לא מכריחים בכוח לשים כיפה, ומה זה משנה מה לומר כשכיפה נפלה, זה סתם עוד פריט, בעיניי לפחות.

ג. גם אם ילד לא מסכים יש מצבים שהחלטה באה מלמעלה גם אם לא בא לו.  נגיד הרבה ילדים לא אוהבים לבדוק כינים ולא תמיד הם רואים תועלת בזה. 

ד. גם אם ילד בגיל שלוש השתכנע במשהו, בגיל עשר הוא יכול לשנות דעתו ואז גם בגיל 15 וגם אחרי זה. 

אבל הרגל טוב נותן נקודת מוצא ומפחית התמודדות. כמובן שהורים צריכים לענות על השאלות ולהסביר אם צריך

ה. לפעמים רווקים שעדיין נמצאים בתפקיד ילדים במשפחה מורחבת שלהם לא מבינים מה זה ילדים , ויש להם ציפיות ודרישות גבוהות מדי מהורים ומעצמם כשיהיו הורים. כדאי להיות מציאותיים

כמו תמיד בחינוך!

ולא בדיבורים אלא במעשים, ולא כדי לחנך את הילד אלא כדי לחנך את עצמנו.

כי ילדים קולטים הכל, והם קולטים אמת פנימית.

לגבי הכיפה - 

אנחנו אישית לא הערנו לילדים על כיפה שנופלת, הם היו מתרגשים מזה בעצמם.

לפעמים מתעוררים באמצע הלילה כי הכיפה נפלה.

קודם כל, יש ילדים שיותר רגישים לזה, באופן טבעי.

כשהם קטנים ההתרגשות סביב הכיפה היתה - "אמא סורגת לי כיפה"

לפעמים היו בוחרים צבע חוט בעצמם, רואים את אמא סורגת - עכשיו זה קטן, הנה זה גדל...

הכיפה מוכנה!!!!

הכיפה בד"כ מספיק גדולה שלא צריך סיכה והיא לא נופלת בקלות,

זה חוסך נפילות והערות.

דווקא אני חושבת שיש הבדל במינוח ובמשמעות,

לפעמים מספיק לומר עם חיוך - "הכיפה"

ילדים בד"כ שמים לב לבד שהכיפה נפלה, לא תמיד הם פנויים או רוצים להתייחס לכך.

התייחסות מצידנו לפעמים תשיג את ההיפך ממה שרצינו.

ולגבי אילוף/חינוך

ככל שננה להרגיל את הילדים בהרגלים טובים מתוך שמחה ונעימות

הם יהיו מוכנים, לכשיגדלו, להפנים את משמעות הדברים אליהם הורגלו, ובכך יהפוך האילוף לחינוך.

יכול להיות יצירה קלילה, סתם ערב שכל אחת מביאה משהו טעים, אוכלים ומדברים.

זה נקרא סיורי טבע עירוני. מגלים צמחים ובעלי חיים.

פיתות על הטאבון ביער..

זה עולה מעט כי זה רק תשלום למדריך.

החלטתי בשלב מסויים להגיע לסעודה מתוך גישה פנימית: אין לי ציפיות מאף אחד. אני לא אחראי על אף אחד. אני מתחיל שלום עליכם אחרי הודעה מספקת, מי שלא רוצה שלא יהיה. אני מקדש - מי שלא נמצא שיקדש לעצמו או שלא יקדש בכלל. אחרי כל כך הרבה סעודות שבהן ניסיתי להחזיק בכוח, לשלוט בסיטואציה, להשליט ''צורה של שולחן שבת'' - חלאס, זה לא שווה את הכעס.

אלה ילדים גם של הקב''ה ומנקודה מסויימת שייקח אחריות... או כמו שרבי נחמן אומר: ''וכן כשמגיע שבת או יום טוב, אזי אני מוסר כל ההתנהגות וכל הענינים והתנועות של אותו השבת או היום טוב להשם יתברך, שיהיה הכל כרצונו יתברך. ואזי איך שמתנהג באותו השבת ויום טוב שוב אינו חושב וחושש כלל שמא לא יצא ידי חובה בהנהגת קדושת אותו היום, מאחר שכבר מסר הכל להשם יתברך וסמך עליו יתברך לבד''

בקיצור, לשחרר וזהו. לאורך זמן השחרור הזה מביא לשיפור במצב. 

שיחות משפחתיות, צחוקים ודאחקות.

אולי התוכן מועבר בצורה מעיקה?

זה נשמע מאד מעיק.

למה לא פשוט לאכול ביחד, לפטפט ולספר חוויות מהשבוע שחלף?

אני מבינה את האידיאל שאתה רואה לנגד עיניך אבל נשמע שזה עושה יותר נזק מתועלת

מאוד מאוד מבינה אותך💔

מאוד כבר אמרתי?

אבל הכי חשוב שתהיה להם חוויה טובה משולחן שבת.

אל תכביד עליהם

תקליל

שישמחו בשולחן שבת, שיהיה כיף, קולות של צחוק, טעם מתוק וזכרונות טובים

צריך שילד יזכור חוויה חיובית משבת , שולחנו, וכלליותו .

תשחרר

שיעור כללי תעביר במקום אחר

בנוסף שים לב יש לך טווח גדול של גילאים

יש דרך!! בגישת "שפר" להורות תוכל למצוא דרך לשפר את סעודת השבת, לשפר את מערכת היחסים בתוך הבית, להבין את הדינמיקה שבין הורים וילדים ומכאן, השמים הם הגבול. חבל לסבול כשאפשר ליהנות מגידול הילדים. גישת שפר, המפתח להורות אחרת. 

אם כי ידיעה זאת, לא עוזרת במיוחד...

קח ממנו כמה טיפים. מנסיון.

1) תעלה נושא עם אמוציות לדיון, והם המדברים. ולא הקהל. אתה מנהל הדיון. 

2) תציב דרישה וציפייה, שאין שלילי בסעודה. רק חיובי !

3) תגרום לחוויה בשולחן, שירה חידונים וכו'

4) תעשה קואליציה עם שניים מהילדים בשירה או בדיון, השאר יצטרפו בהמשך.

5) תעשה קידוש מיד, אנשים רעבים הם אנשים עצבנים.... גם אתה.

6) תהיה אתה רק בחיובי ולא בשלילי.

8) תנמיך ציפייה, ותוציא מראש את כל התמונות והסירטונים והתיאורים מהידברות וכו' ששולחן שבת יש אוירה מדהימה ומשפחתית... לרוב זה לא כך, כל מה שבא ברוך הבא.

9) מסתבר שרוב הריבים הם על אותם דברים פחות או יותר כל שבוע, אוכל, מקום, וכו', תשב עם עצמך או אשתך ותפתור את הבעיות לפני שבת. [כגון חלוקת מקומות שונה]

10) בד"כ יש ילד אחד או שניים שהם עושים את הבלגן - תבודד אותם... בעדינות כמובן. ובלי לפגוע.

11) אם יש לך ילד עם הפרעת קשב ריכוז שייקח ריטלין גם בשבת.

12) אם יש לך הפרעה קח ריטלין לפני הסעודה ..... זה עובד. [וגם אם אין לך הפרעה.... זה עושה את העבודה...]

אם תרצה עוד, פנה אלי באישי.

לגבי ההקנטות- האם הן ממש מעליבות? האם ילדים יוצאים פגועים? אם כן זה (ורק זה) מצריך ומצדיק מלחמת חורמה. אם כולם בסבבה, תזרום.

לגבי זה שהילדים קמים- אנחנו מאוד קיצרנו את הסעודה תמורת זה שהם לא קמים.

יש לך אחריות על דברים מסויימים, ולילדים יש אחריות על דברים מסויימים (כמו כל דבר בחיים).

נראה שאתה עושה את מה שלדעתך מוטל עליך.

אתה לא יכול לשלוט על אחרים (קדרא דבי שותפי..)

תזרום עם הדברים הטובים שאתה עושה ואל תפנה למקומות שבהם אין לך ממילא שליטה

1. תדאג שלך ולאשתך יהיה כיף וטוב בשולחן. תיהנו, תאכלו טוב, תפטפטו בכיף, תספרו דברי תורה.

אנשים רוצים לבוא למקום שטוב בו, ושולחן שבת צריך להיות עונג, לא מטלה.

תנסי לשכול מכל שאר ההגדרות ופשוט לדאוג שיהיה לכם כיף, וכל השאר מפסידים...

2. אפשר להוסיף דברים שכיפיים לבני הבית, ואפילי לשאול מה אוהבים..

סבב של מה היה טוב השבוע, שירה ב2 קולות/סולו של שירים כיפיים והווי משפחתי.

3. לגבי הגדול שמקניט, זה בדרך כלל ככה או רק בסעודה? התנהגויות של הצקות או מריבות על מקום בשולחן זה מגיע מחיפוש מקום במשפחה, מתחושת מצוקה מול המקום שלי וכו.

כן כדאי לנתב אותו למקום שירגיש משמעותי, ושיש לו מקום ומשמעות במשפחה. אפשר לבקש ממנו להכין דבר תורה, לשיר איתך איזה שיר, לעזור בהגשה, או סתם לפרגן לו על משהו.

בכללי לשים לב שהוא בטוב, ומה קורה לו.

ילד שמציק זה ילד שמשהו מציק לו.

4. כמובן תפילות!!

לק"י

אמהות

הריון ולידה

ועוד

יש שם פסיכולוגים גברים מצוינים, אבל לא דתיים אם זה חשוב

אף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם כי אנחנו עם קטן.

לכן הנביאים אומרים שבעתיד הגויים יסייעו לנו כלכלית כמו שהאומן והמניקה עוזרים לתינוק קטן "והיו מלכים אמנייך ושרותיהם מניקותייך"

היא המדינה המערבית היחידה שהאוכלוסיה שלה מתרבה בעוד שאוכלוסיית המדינות המערביות האחרות צונחת.

ישראל היא מדינה שיש סיכוי לדור שלנו להזדקן בה בכבוד כי יש לה צעירים שישלמו מיסים למחלקת הרווחה.

כבר היום ישראל יכולה לקיים את התעשייה שלה ללא מהגרים (ברוב ענפי התעשיה, יש עבודות בבניין ובמוסכים ובסיעוד שזה יותר קשוח).

ישראל צפויה להגיע ל24 מליון נפש עד שנת 2100 ויש הערכות שזה יקרה עוד לפני כן.

בקיצור הבאת ילדים לעולם זה ברכה לישראל.

לא נראה לי שיום אחד נהיה מליארד כמו הסינים.

ואם מתישהוא נמנה מליארד, אז הסינים ימנו 500 מליארד (ויגורו בכוכבים אחרים או לא יודע מה יהיה. ובכלל השאלה אם ארץ ישראל יכולה הלכתית להתפשט על כל העולם, או שהטבעים ישתנו בעתיד או הטכנולוגיה בעתיד הרחוק תאפשר לנפח את כדור הארץ או לא יודע מה יהיה). בכל מקרה תמיד נהיה עם שמהווה אחוז קטן כמותית מהאנושות, ואף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם

אנחנו נכנסנו לגור בקראוון כשהיו לנו שני ילדים, ועברנו ממנו עם שלשה ילדים, והיה סביר.

לא זוכר כמה מ"ר הוא היה, אבל היו בו שני חדרי שינה - אחד לנו ואחד לילדים, שהיה בו מקום להשכיב את שלשת הילדים במרווח.

והיתה חצר גדולה שהילדים שוטטו בה בכל זמן שמזג האוויר איפשר את זה....