היום בערך, לפני שנתיים.
יוצאים לנופש בצפון, כמו כל שנה.
היא בהתחלה עשתה פרצופים וממש לא רצתה לבוא.
אחרי בקשות ואלף הבטחות היא איכשהו בסוף באה, ב"ה.
יצאנו לדרך.
אני הצטרפתי לאח שלי ולאחיינים הקטנטנים שלי.
כביש הבקעה, מין רכבת הרים מפחידה שנס מי שיוצא ממנה בשלום..
אני עם עיניים על הכביש, מזהירה את אח שלי מתי יש סיבובים מסוכנים, ירידות וכו. זה ממש עוזר, תאמינו לי. לא, לא באמת.
פתאום, האוטו נתקע. באמצע כביש הבקעה, הכביש שאני כ"כ מפחדת ממנו.
אח שלי מחנה בשוליים, ואנחנו יוצאים מהאוטו. 40 ומשהו מעלות חום, 2 ילדים קטנים, אין מים.
והאוטו ננעל.
שעתיים אנחנו עומדים ככה באמצע שומקום; אחיינים שלי על סף עילפון, ואני מרימה את שניהם בתורנות, כמעט מתמוטטת מחולשה ומחום. גיסתי מנסה לטפטף להם לפה קצת קרח שנשאר בבקבוק, העיקר שלא יתייבשו.
לא אלאה אתכם, אבל בסוף איכשהו אנשים טובים באמצע הדרך עזרו לנו, והמשכנו לצפון.
נפגשנו כל המשפחה ליד הכנרת. היה כמעט 6 בערב, כלומר 6 שעות נסיעה!
התיישבתי על איזה אבן, מותשת. הראש שלי כואב, כולי מסוחררת.
פתאום אני מרגישה כאב חד ברגל.
אני מסתכלת ואני רואה שלולית דם בין הרגליים, ואני לגמרי לא מגזימה.
נתקע לי מתכת של מנגל חד-פעמי וגרם לי לחתך עמוק ממש.
אני רואה את אחותי רצה אליי, מנסה לחסום לי את הדם בשקית ניילון שהייתה זרוקה שם.
כולם נכנסו לסטרס, מנסים לחסום לי הדם שלא מפסיק לזרום, ממש ככה.
רבע שעה עמדתי ככה, צורחת כמו סתומה שאני מתה מפחד שיקרה לי כמו שקרה לחייל בעזה שנפצע ברגל, ככה בקטנה ובסוף נפטר מזה, ה' ישמור. בתוך הלחץ הזה הצלחתי לפחות להצחיק את כולם, סיטואציה משעשעת 
ב"ה המצב התייצב כמו שאומרים, וכולם איכשהו נשמו לרווחה.
זה ממש לא נגמר, וסליחה אם אני מלאה אתכם, אתם לא חייבים לקרוא 
אחותי, זו שעשתה לי חסימה ראשונית, כנראה נבהלה מכל הדם, והתעלפה.
שוב, כולם בלחץ; מנסים לשפוך מים, להרים את הרגליים שלה, להעיר אותה.
ב"ה היא קמה בסוף. מטושטשת ומסוחררת.
ניסינו להירגע, והתחלנו לאכול.
לא היה לי תאבון בכלל. הרגשתי איך גוש ענק תקוע לי בגרון ורק מחכה להתפרץ.
הייתה לי הרגשה רעה.
אחרי 10 דקות, העגלה של אחיין שלי, והוא בתוכה.
התהפכה.
על סלעים ענקיים.
גיסתי רצה אליו והרימה אותו, הוא צרח, ב"ה, כנראה הוא בסדר.
גולה ענקית במצח, זה הכל, ב"ה.
קשה לי לשחזר את הדקות האלו.
היה הלם באויר, משהו לא מוסבר.
מה קורה כאן?
היה שקט. משהו קורה לנו, זה בטוח.
רק לא ידענו להסביר מה.
אבא התחיל לבכות. אבא שתמיד משתדל לשדר חוזק, לא לבכות לידינו, בכה.
כל הפחד של היום האחרון, כנראה התפרץ לו בלי כל יכולת שליטה.
בהינו בו, לאף אחד לא היה כוח לדבר. רצינו לחזור הביתה, רק לחזור.
בסוף החלטנו להתחיל לזוז לדירת נופש. חלק יסעו באוטובוס, האוטו תקוע אי שם.
אני ושני אחים שלי התנדבנו להישאר. עוד לפני שכולם הלכו, אחותי מתקשרת.
היא הגיעה לפנינו לדירה והקב"ה חסך ממנה את המראות האחרונים.
אחותי בוכה. הבן שלה, בן שנתיים עלה לקומה השניה של הדירה; החלון היה פתוח בלי סורגים,
והיא, רואה את הגוף שלו חצי בחוץ והצליחה לשלוף אותו ברגע האחרון, ממש בנס.
ביום השלישי של הנופש, קרה משהו מצער שאני מעדיפה לא לפרט..
רק כשחזרנו, אבא סיפר על חלום שחלם יום לפני כל הנופש הזה.
אם חולמים את החלום הזה, עדיף לא לצאת באותו יום מהעיר.
ואבא לא רצה לבטל את הכל בגלל איזה חלום..
אז רציתי לומר לקב"ה תודה.
תודה ששמרת עלינו.
תודה על השרשרת הנסים האלו; שכל אחד מהם היה יכול להיגמר לגמרי אחרת.
תודה על הנסים שבכל יום.
תודה לך אבא שלי.
- לקראת נישואין וזוגיות