לילדים להיפרד לחדרים שונים בגיל ההתבגרות.

תלוי גם בילדים.

אני עוד לא רואה צורך להפריד, אצלי. אבל חושבת על זה מחדש כל כמה חודשים.

לא הלכתי, אלא לפי התחושה. אנחנו רוצים לחנך את ילדינו לצניעות עוד לפני שהעניין הזה נהפך להיות אישיו בשבילם (בסביבות גיל ההתבגרות) - וכשיש כללים ברורים יותר קל להתמודד עם בלבולים שאולי יבואו.

הגדולה הייתה בערך חצי שנה לבדה בחדר, עד שאחותה הקטנה הצטרפה אליה. (היום היא מתגעגעת לתקופה הזו)

אם אין מספיק חדרים - אז אין ברירה. מניחה שאם זה היה המצב אצלנו, היינו מוצאים דרכים להפרדה בתוך החדר עצמו. למשל - שתי מיטות קומותיים, אחת לבנים ואחת לבנות...

כל התשובות יכולות להיות נכונות

אולי להתייעץ?? - ספציפית לציור הנתון- מצב בגרות הילדים, מצב בבית, כמות ומיקום אחים, גיל אחים גדולים, רמת פתיחות בבית, 

בהצלחה

יב הגיל הזה

אין כל איסור לגור באותו חדר לאח ואחותו, כשאינו חדר נעול בקביעות.

אלא שכך מקובל, חדר בנים/חדר בנות.

יותר נוח ופרקטי. משלב מסויים, גם תחושה של צניעות.

מאיזה שלב? דומני שזה תלוי במי מדובר. גם בהפרשי הגיל. משתנה.

ולפי זה, גם האפשרות להתחשב ביכולת או בקושי לפי תנאי המגורים/מס' החדרים בבית.

נגיד ספק גזל, צניעות, ביטול תורה, והמסקנה שאין בעיה - ודאי שזאת הלכה ויש על זה שכר.

בין אח לאחותו.

אלא אם כן מדובר ב"קביעות". יש אומרים שלושים יום, יש אומרים שאם זה מצב של קביעות, אז אפילו בפחות מכך.

בפשטות, חדר ילדים שאינו סגור, וסה"כ יש גם הורים בבית וכו', אין בו דין יחוד.

וגם לגבי ייחוד כשאלה ילדים שחיים בקביעות בחדר לבד יהיה יחוד מתישהו.

לא מסכים עם הלשון "אין איסור", בדיוק כמו שלא אסכים עם הלשון "אסור".

לו יצוייר שההורים יקפידו כל רגע ורגע שלא תהיה מציאות של יחוד, ניחא שאפשר להגיד ככה, אבל לא כולם מקפידים על זה וגם לא כולם יודעים בכלל את הלכות יחוד כמו שצריך

(גם לגבי יחוד כולנו שמענו על מקרים שלא צריך להרחיב עליהם... אלה ילדים קטנים, סקרנים, שלא יודעים יותר מדי, לא אנשים בוגרים).

בכל מקרה דעתי שבלי שום קשר לעניין היחוד, שהוא באמת לא מצוי, יש פה עניין חינוכי וזה ודאי עניין הלכתי.

גם אם יהיה "מתישהו", אם זה לא מצב קבוע - אין איסור יחוד בין אח לאחותו, כל זמן שזה באקראי וכנ"ל.

ב. לגבי שחינוך זו הלכה - מדובר על חינוך למצוות. אם אין איסור, אין מצוה לחנך אליו.

ג. אלא מה? שיש ענין של חוש מתי זו מציאות שיכול להיות בה חוסר צניעות. זה מאד משתנה לפי הילדים, וגם לפי ההפרש ביניהם. ובהתאם, גם יש מקום להתחשבות באפשרות הטכנית לפי המקום בבית.

ד. לגבי "מקרים ששומעים", תלוי במציאות. על מקרי קצה שומעים בכל מיני הקשרים. באופן נורמלי זה לא כך.

גם חינוך לצניעות, ולהפרדה בין מגדרית, הוא חלק מהמצוות.

לא נפקא מינה רק למה שהוא איסור כרגע, אלא גם להרגל שעלול להוליד איסורים בעתיד.

לכן, לדעתי העניה, גם במקרה כזה החינוך הוא הלכה.

וגם במקרה ש"מותר" או "אין איסור", או "אין בעיה אבל עדיף שלא" זה ודאי דיון הלכתי.

לגבי השאר מסכים, בפשטות

אין איסור יחוד במציאות כזו - גם כשהם ממש גדולים - אז אין הלכה לחינוך לכך.

אין "הפרדה בין מגדרית" בין אח לאחותו מעבר למה שההלכה מחייבת.

[לגבי חינוך לצניעות בכללי, זו שאלה ידועה, האם בדברים שלגדול אין בעיה ביחס לקטנה, נתייחס לקטן אותו דבר - או שנאמר שאנחנו מחנכים אותו לאיך שהוא אמור להיות ביחס לבנות גילו בגיל מאוחר יותר]

לגבי צניעות, מבחינת הלבוש, אז באופן טבעי מגיל מסוים, די צעיר יחסית, זה מתנהל כך בבית, בצניעות. גם אם הם באותו חדר. כך שגם בכך אין בעיה של חינוך.

אלא מה? שאכן זה הרגל נכון כשרואים שהשלב מתאים. גם מונע לעיתים "סקרנויות" שאין להן מקום.

אבל אם אין הלכה מפורשת - אז זה כבר לא רק "דיון הלכתי", מותר או אסור. יש מקום לשיקולים נוספים והכרת המציאות הספיצפית.

גם להגיד שזה מותר ואין בזה בעיה זאת הלכה.

ההלכה היא לא רק איסורים. גם בשביל להתיר צריך להיות פוסק.

גם אם דנת בנושא והגעת למסקנה שמותר, בוודאי שזאת הלכה.

רלוונטי גם לתגובה של @סתם 1...

כשעפ"י דין אין בעיית יחוד עם מישהי, לא צריך להיות פוסק כדי להגיד שאין.

גם כדי לומר שמותר לאכול חלב אחרי גבינה לא צריך להיות פוסק.

אלא מה - שכאן יש עניינים נוספים שמשיקים לזה. ועליהם אכן צריך לתת את הדעת.

[ואני כלל לא עסקתי בשאלה, שכנראה מעסיקה אותך, מה מוגדר כ"הלכה". דנתי לגבי מה שהועלה כאן, בתור שאלה בשרשור - ואגב הדברים ציינתי, שאין איסור יחוד בין אח לאחות, שלא "בקביעות", שזו הלכה מפורסמת. ברור שבכללי ראוי משלב מסוים שיהיו חדרים נפרדים. אלא בהיות שזה פחות "מוגדר" ויותר ענין של ראיית המציאות הספציפית - יש מקום ליותר גמישות בהגדרת הגילאים. אם כי גם לדעתי, כשאין אילוצים מיוחדים, זה מגיל צעיר למדי]

ויתכן שחלק ממה שאתה "לא מבין" זה כי עדיין אינך הורה (בעז"ה בקרוב בימינו) וקצת יותר קשה לראות את המציאות לגבי קטנים ב"תיאוריה".

הלכה פירושה "הוראה מה לעשות".

זה לא קשור לפוסק או מורה הוראה.

ברגע שאדם קורא בספר "מותר לעשות א' ב' ג'" הוא למד הלכה, ואם למד שתיים כאלה יצא ידי חובה התנא דבי אליהו המפורסם.

פשוט מאוד.

שוב מגיב בתגובה האחרונה אבל זה מתייחס גם לדברי @סתם 1...

אם אתם ממשיכים לחלוק על ההגדרה המילולית של המילה הלכה, עליכם קושיא שחצי מהזמן כשאתם עוסקים בסוגיות שסופן להתיר - לא נחשב לכם לימוד הלכה

נ.ב, אני מבין שאולי זה היה לא ברור, אז אדגיש שאני לא מדבר על האיסור או ההיתר, אלא רק על מה הוא המושג הלכה.

אלא שאני כלל לא עסקתי בנושא הזה - "מה היא הלכה" - לא ברור לי איך "משכתם" אותי לדיון הזה שביניכם...

[ובוודאי שמה שהזכרתי לגבי יחוד בין אח לאחותו, הוא הלכה - גם אם ידועה - ובוודאי שאני שמח שאתה מזכיר שיש לי על כך שכר של עוסק בתורה. ב"ה. כל השונה...]

כנראה שהתפספסה פה הנקודה הזאת

אני חושב שפשוט שיש לך בזה שכר בע"ה

שלא היתה לי לרגע כוונה לעבור לדיון עקרוני מהי הלכה.

הערתי אגב הדברים, שאם אין איסור - אין מה לחנך אליו.

אם השאלה היא מהיבט של פיקוח נפש - הלכה.

כנ"ל כאן, השאלה היא מצד חינוך לצניעות וספק בדיני יחוד וכדומה, בוודאי שזאת הלכה ויש על זה שכר.

נ.ב, בשאלה שלך לגבי שתיית מים נרמז איך מקדשים את החומר, אבל זה לבעלי מדרגה כזאת... אחרת זה מעיד על איזה בעיית "נערווין" (או איך שלא כותבים את זה דוגמאות למשל הן שאסור לשתות ישירות מהברז לחלק מהדעות, ושיש דרך לשתות מהכוס [הלכ' דרך ארץ] ושצריך לברך, ושצריך לברך ברכה אחרונה בשיעור ועוד)

ולכיוון השני, אומרים בשם ר"ח מוולוז'ין, שאם יהודי רוצה לקנות יער ליד וילנא, בוודאי שזה כתוב בתורה - אבל איפה העיניים הקדושות שיראו את זה.

שאם יהודי מתלבט אם לקנות איזה יער ליד ווילנא (שזה היה העסקים של אז - ב"ה שאנחנו כבר לא שם, בגלות הארורה הזאת), בוודאי שהוא יכול לראות מהתורה אם לעשות את זה או לא - 

אבל איפה העיניים שיכולות לראות את זה בתורה. מדרגה לא פשוטה..

לא הצלחתי לקשר כל-כך לעניין.

אבל אני קצת עייף בימים האחרונים

"שלא ישנו לכתחילה"...

אם זה היה איסור גמור - כנראה שזה לא היה "שלא.. לכתחילה"..

להיפך:

כיוון שכתבת שאת לא באמת רואה שאתה מצליחה להפריד אותם - אז הפניתי את שימת הלב ללשון של מי שאליו הפנו אותך, כדי לראות שאכן גם הוא כנראה לא מגדיר את זה כבעיה מוחלטת.

יכול להיות יצירה קלילה, סתם ערב שכל אחת מביאה משהו טעים, אוכלים ומדברים.

זה נקרא סיורי טבע עירוני. מגלים צמחים ובעלי חיים.

פיתות על הטאבון ביער..

זה עולה מעט כי זה רק תשלום למדריך.

החלטתי בשלב מסויים להגיע לסעודה מתוך גישה פנימית: אין לי ציפיות מאף אחד. אני לא אחראי על אף אחד. אני מתחיל שלום עליכם אחרי הודעה מספקת, מי שלא רוצה שלא יהיה. אני מקדש - מי שלא נמצא שיקדש לעצמו או שלא יקדש בכלל. אחרי כל כך הרבה סעודות שבהן ניסיתי להחזיק בכוח, לשלוט בסיטואציה, להשליט ''צורה של שולחן שבת'' - חלאס, זה לא שווה את הכעס.

אלה ילדים גם של הקב''ה ומנקודה מסויימת שייקח אחריות... או כמו שרבי נחמן אומר: ''וכן כשמגיע שבת או יום טוב, אזי אני מוסר כל ההתנהגות וכל הענינים והתנועות של אותו השבת או היום טוב להשם יתברך, שיהיה הכל כרצונו יתברך. ואזי איך שמתנהג באותו השבת ויום טוב שוב אינו חושב וחושש כלל שמא לא יצא ידי חובה בהנהגת קדושת אותו היום, מאחר שכבר מסר הכל להשם יתברך וסמך עליו יתברך לבד''

בקיצור, לשחרר וזהו. לאורך זמן השחרור הזה מביא לשיפור במצב. 

שיחות משפחתיות, צחוקים ודאחקות.

אולי התוכן מועבר בצורה מעיקה?

זה נשמע מאד מעיק.

למה לא פשוט לאכול ביחד, לפטפט ולספר חוויות מהשבוע שחלף?

אני מבינה את האידיאל שאתה רואה לנגד עיניך אבל נשמע שזה עושה יותר נזק מתועלת

מאוד מאוד מבינה אותך💔

מאוד כבר אמרתי?

אבל הכי חשוב שתהיה להם חוויה טובה משולחן שבת.

אל תכביד עליהם

תקליל

שישמחו בשולחן שבת, שיהיה כיף, קולות של צחוק, טעם מתוק וזכרונות טובים

צריך שילד יזכור חוויה חיובית משבת , שולחנו, וכלליותו .

תשחרר

שיעור כללי תעביר במקום אחר

בנוסף שים לב יש לך טווח גדול של גילאים

יש דרך!! בגישת "שפר" להורות תוכל למצוא דרך לשפר את סעודת השבת, לשפר את מערכת היחסים בתוך הבית, להבין את הדינמיקה שבין הורים וילדים ומכאן, השמים הם הגבול. חבל לסבול כשאפשר ליהנות מגידול הילדים. גישת שפר, המפתח להורות אחרת. 

אם כי ידיעה זאת, לא עוזרת במיוחד...

קח ממנו כמה טיפים. מנסיון.

1) תעלה נושא עם אמוציות לדיון, והם המדברים. ולא הקהל. אתה מנהל הדיון. 

2) תציב דרישה וציפייה, שאין שלילי בסעודה. רק חיובי !

3) תגרום לחוויה בשולחן, שירה חידונים וכו'

4) תעשה קואליציה עם שניים מהילדים בשירה או בדיון, השאר יצטרפו בהמשך.

5) תעשה קידוש מיד, אנשים רעבים הם אנשים עצבנים.... גם אתה.

6) תהיה אתה רק בחיובי ולא בשלילי.

8) תנמיך ציפייה, ותוציא מראש את כל התמונות והסירטונים והתיאורים מהידברות וכו' ששולחן שבת יש אוירה מדהימה ומשפחתית... לרוב זה לא כך, כל מה שבא ברוך הבא.

9) מסתבר שרוב הריבים הם על אותם דברים פחות או יותר כל שבוע, אוכל, מקום, וכו', תשב עם עצמך או אשתך ותפתור את הבעיות לפני שבת. [כגון חלוקת מקומות שונה]

10) בד"כ יש ילד אחד או שניים שהם עושים את הבלגן - תבודד אותם... בעדינות כמובן. ובלי לפגוע.

11) אם יש לך ילד עם הפרעת קשב ריכוז שייקח ריטלין גם בשבת.

12) אם יש לך הפרעה קח ריטלין לפני הסעודה ..... זה עובד. [וגם אם אין לך הפרעה.... זה עושה את העבודה...]

אם תרצה עוד, פנה אלי באישי.

לגבי ההקנטות- האם הן ממש מעליבות? האם ילדים יוצאים פגועים? אם כן זה (ורק זה) מצריך ומצדיק מלחמת חורמה. אם כולם בסבבה, תזרום.

לגבי זה שהילדים קמים- אנחנו מאוד קיצרנו את הסעודה תמורת זה שהם לא קמים.

יש לך אחריות על דברים מסויימים, ולילדים יש אחריות על דברים מסויימים (כמו כל דבר בחיים).

נראה שאתה עושה את מה שלדעתך מוטל עליך.

אתה לא יכול לשלוט על אחרים (קדרא דבי שותפי..)

תזרום עם הדברים הטובים שאתה עושה ואל תפנה למקומות שבהם אין לך ממילא שליטה

1. תדאג שלך ולאשתך יהיה כיף וטוב בשולחן. תיהנו, תאכלו טוב, תפטפטו בכיף, תספרו דברי תורה.

אנשים רוצים לבוא למקום שטוב בו, ושולחן שבת צריך להיות עונג, לא מטלה.

תנסי לשכול מכל שאר ההגדרות ופשוט לדאוג שיהיה לכם כיף, וכל השאר מפסידים...

2. אפשר להוסיף דברים שכיפיים לבני הבית, ואפילי לשאול מה אוהבים..

סבב של מה היה טוב השבוע, שירה ב2 קולות/סולו של שירים כיפיים והווי משפחתי.

3. לגבי הגדול שמקניט, זה בדרך כלל ככה או רק בסעודה? התנהגויות של הצקות או מריבות על מקום בשולחן זה מגיע מחיפוש מקום במשפחה, מתחושת מצוקה מול המקום שלי וכו.

כן כדאי לנתב אותו למקום שירגיש משמעותי, ושיש לו מקום ומשמעות במשפחה. אפשר לבקש ממנו להכין דבר תורה, לשיר איתך איזה שיר, לעזור בהגשה, או סתם לפרגן לו על משהו.

בכללי לשים לב שהוא בטוב, ומה קורה לו.

ילד שמציק זה ילד שמשהו מציק לו.

4. כמובן תפילות!!

לק"י

אמהות

הריון ולידה

ועוד

יש שם פסיכולוגים גברים מצוינים, אבל לא דתיים אם זה חשוב

אף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם כי אנחנו עם קטן.

לכן הנביאים אומרים שבעתיד הגויים יסייעו לנו כלכלית כמו שהאומן והמניקה עוזרים לתינוק קטן "והיו מלכים אמנייך ושרותיהם מניקותייך"

היא המדינה המערבית היחידה שהאוכלוסיה שלה מתרבה בעוד שאוכלוסיית המדינות המערביות האחרות צונחת.

ישראל היא מדינה שיש סיכוי לדור שלנו להזדקן בה בכבוד כי יש לה צעירים שישלמו מיסים למחלקת הרווחה.

כבר היום ישראל יכולה לקיים את התעשייה שלה ללא מהגרים (ברוב ענפי התעשיה, יש עבודות בבניין ובמוסכים ובסיעוד שזה יותר קשוח).

ישראל צפויה להגיע ל24 מליון נפש עד שנת 2100 ויש הערכות שזה יקרה עוד לפני כן.

בקיצור הבאת ילדים לעולם זה ברכה לישראל.

לא נראה לי שיום אחד נהיה מליארד כמו הסינים.

ואם מתישהוא נמנה מליארד, אז הסינים ימנו 500 מליארד (ויגורו בכוכבים אחרים או לא יודע מה יהיה. ובכלל השאלה אם ארץ ישראל יכולה הלכתית להתפשט על כל העולם, או שהטבעים ישתנו בעתיד או הטכנולוגיה בעתיד הרחוק תאפשר לנפח את כדור הארץ או לא יודע מה יהיה). בכל מקרה תמיד נהיה עם שמהווה אחוז קטן כמותית מהאנושות, ואף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם

אנחנו נכנסנו לגור בקראוון כשהיו לנו שני ילדים, ועברנו ממנו עם שלשה ילדים, והיה סביר.

לא זוכר כמה מ"ר הוא היה, אבל היו בו שני חדרי שינה - אחד לנו ואחד לילדים, שהיה בו מקום להשכיב את שלשת הילדים במרווח.

והיתה חצר גדולה שהילדים שוטטו בה בכל זמן שמזג האוויר איפשר את זה....