על חינוך ילדים-
כאמהות ומורות ובכלל כמבוגרות יש לנו תפקיד חינוכי בחיי הילדים. מלבד התפקיד לסייע להם לפי הגיל והצרכים שלהם, עלינו ללמד אותם מותר ואסור, טוב ורע, ואיך להתקיים פה בעולם המורכב הזה.
לפעמים הילדים מעייפים כל כך ונמאס מהויכוחים והמריבות וכבר אין כח. ואז יש תרופת קסם- סתירה! נכון?
לא נכון.
לא משנה כמה נדמה לנו באותו רגע שהסתירה/ אלימות מכל סוג אחר עבדה והשפיעה לטובה האמת היא שהאלימות הרסנית ואוכלת את נפשו הרכה של הילד מבפנים, בלי שנראה.
כשילד או ילדה סופגים אלימות ממבוגרים מה שהם לומדים בתת מודע ולפעמים אפילו במודע הוא:
א. להרביץ זה עוזר ופיתרון לגיטימי
ב. מי שחזק יותר הוא הצודק
ג. מי שאוהב אותי מכאיב לי
ד. אלימות זה חלק נורמלי מהחיים
ה. המבוגרת האחראית עליי צבועה ושקרנית. היא מטיפה לי לא להרביץ אבל מרביצה לי כשמבוגרים אחרים לא רואים.
ו. להיות בוגר זה אומר להיות חזק ולהיות צבוע ושקרן. זאת השאיפה שלי מעכשיו.
*זה* מה שאנחנו רוצות ללמד את הילדים שלנו?!?
אני לא. כשאני אומרת לילדים שאני לא מרשה להרביץ אני מתכוונת לזה ומי שמרביץ יסבול מעונש. אולי הוא יפסיד משהו שכולם יזכו לו, אולי הוא יבודד מכולם, אולי יקבל הרצאה בנושא בטון חמור שיבהיר לו שזה ממש אבל ממש לא מקובל פה.
אני זוכרת שקלטתי שאפשר בלי מכות כשעשיתי בייביסיטר לשכנים והיה לי ברור שלהם אני לא יכולה להרביץ כשהם לא מקשיבים. אז פתאום גיליתי מה זאת סמכות ובגרות ואחריות ללא אלימות והשתמשתי בכלים האלה גם בבית.
יש קטע כזה של מבוגרים לבכות שהדור הזה עושה מה בראש שלו וכבר אסור לחנך אותו וכמה אנחנו הדור המבוגר מסכנים וחסרי אונים...
לא! אנחנו לא חסרות אונים! אנחנו נשות חינוך! וככאלה אנחנו מצויידות בכלים שונים כמו סמכות, משמעת, שלווה, בגרות, נעם, הוראה ועוד. אף אחת לא צריכה להוסיף אלימות לרשימת כלי החינוך שלה, פשוט לא!
הגיע הזמן שנבין שחינוך דרך אלימות הוא פשוט לא חינוך, הוא הפחדה.
האם אני רוצה שהילדים יצייטו לי מתוך פחד? ואז כשהם לא לידי יבצעו את ההתנהגות הלא רצויה... או שאני רוצה שהילדים *ילמדו* למה ההתנהגות לא רצויה ובעצמם יוקיעו אותה?
פותחת את הנושא פה לדיון.
כאמהות ומורות ובכלל כמבוגרות יש לנו תפקיד חינוכי בחיי הילדים. מלבד התפקיד לסייע להם לפי הגיל והצרכים שלהם, עלינו ללמד אותם מותר ואסור, טוב ורע, ואיך להתקיים פה בעולם המורכב הזה.
לפעמים הילדים מעייפים כל כך ונמאס מהויכוחים והמריבות וכבר אין כח. ואז יש תרופת קסם- סתירה! נכון?
לא נכון.
לא משנה כמה נדמה לנו באותו רגע שהסתירה/ אלימות מכל סוג אחר עבדה והשפיעה לטובה האמת היא שהאלימות הרסנית ואוכלת את נפשו הרכה של הילד מבפנים, בלי שנראה.
כשילד או ילדה סופגים אלימות ממבוגרים מה שהם לומדים בתת מודע ולפעמים אפילו במודע הוא:
א. להרביץ זה עוזר ופיתרון לגיטימי
ב. מי שחזק יותר הוא הצודק
ג. מי שאוהב אותי מכאיב לי
ד. אלימות זה חלק נורמלי מהחיים
ה. המבוגרת האחראית עליי צבועה ושקרנית. היא מטיפה לי לא להרביץ אבל מרביצה לי כשמבוגרים אחרים לא רואים.
ו. להיות בוגר זה אומר להיות חזק ולהיות צבוע ושקרן. זאת השאיפה שלי מעכשיו.
*זה* מה שאנחנו רוצות ללמד את הילדים שלנו?!?
אני לא. כשאני אומרת לילדים שאני לא מרשה להרביץ אני מתכוונת לזה ומי שמרביץ יסבול מעונש. אולי הוא יפסיד משהו שכולם יזכו לו, אולי הוא יבודד מכולם, אולי יקבל הרצאה בנושא בטון חמור שיבהיר לו שזה ממש אבל ממש לא מקובל פה.
אני זוכרת שקלטתי שאפשר בלי מכות כשעשיתי בייביסיטר לשכנים והיה לי ברור שלהם אני לא יכולה להרביץ כשהם לא מקשיבים. אז פתאום גיליתי מה זאת סמכות ובגרות ואחריות ללא אלימות והשתמשתי בכלים האלה גם בבית.
יש קטע כזה של מבוגרים לבכות שהדור הזה עושה מה בראש שלו וכבר אסור לחנך אותו וכמה אנחנו הדור המבוגר מסכנים וחסרי אונים...
לא! אנחנו לא חסרות אונים! אנחנו נשות חינוך! וככאלה אנחנו מצויידות בכלים שונים כמו סמכות, משמעת, שלווה, בגרות, נעם, הוראה ועוד. אף אחת לא צריכה להוסיף אלימות לרשימת כלי החינוך שלה, פשוט לא!
הגיע הזמן שנבין שחינוך דרך אלימות הוא פשוט לא חינוך, הוא הפחדה.
האם אני רוצה שהילדים יצייטו לי מתוך פחד? ואז כשהם לא לידי יבצעו את ההתנהגות הלא רצויה... או שאני רוצה שהילדים *ילמדו* למה ההתנהגות לא רצויה ובעצמם יוקיעו אותה?
פותחת את הנושא פה לדיון.
וגם שהוא הבין שאני לא מרשה משהו אז מותר להרביץ לי ואני לא יעשה כלום.. זה נורמלי? אני בעד מכה קלה כאשר הוא לא מבין דרך אחרת וכמובן לא כדרך חיים. 