הייתה שבת מטורפת בירושלים.
"קבלת שבת" במתחם התחנה, עם חילונים ורפורמים ותאמת שהיא מרגש ממש לראות את האחדות הזאת. זה היה פשוט מתוק.
ליל שבת הולכים לבעלז. לא שאני אומרת את זה בקטע הפמיניסטי או משהו כזה, אבל הפריע לי איך שכל הנשים מסתכלות מהחורים כמו איזה לודעת מה... חוצמזה שהעזרת נשים פשוט מכוערת... הכל מהמםםםם חוץ מהעזרת נשים...
לאמשנה.
בדרך, 40 דקות של הליכה עד לדירה.
צעקות של "שאבעס" על חיילים שמסיירים ועל מכוניות שמנסות לעבור בלי הצלחה. בתוך מאה שערים הכול איכסה ושלוליות. ואיך שכל השכונה הסתקרנה והסתכלה על אותו איש מסכן שפינו אותו לבית חולים, עד שבא פראמדיק וצעק עליהם שילכו. ואז בבום כולם רצו. ממש נבהלתי.
מלא פשקווילים נגד צה"ל.
בארוחה הייתי במין שוק כזה מכל מה שעבר במאה שערים. כל מה שאני לא רגילה אליו. לא רציתי יותר לחזור לשם.
כולם הלכו לטיש במאה שערים. אני נשארתי. הם חזרו ואמרו שהם שאלו אנשים ואמרו להם שהאדמו"רים בבין הזמנים.
זה דווקא הצחיק אותנו...
בבוקר הולכים לאחדות ישראל. בעל קורא שהוא גם הגבאי וגם החזן שבוכה תוך כדי הקריאה. שבוכה בתפילה לשלום חיילי צהל. הוא נראה פשוט איש טוב. אחרי התפילה הוא מראה את הסליק שיש מתחת הבימה.
צמרמורת.
זאת הייתה שבת של ניגודיות. כולם אחד נגד השני בעם שלנו.
מצד אחד ראיתי את האחדות בבית כנסת אחדות ישראל ובקבלת שבת. מצד שני הצעקות של החרדים על הצבא.
מצד אחד את הצעקות של החרדים על הצבא, מצד שני את החזן שבוכה בתפילה לשלום חיילי צה"ל.
ירושלים זה משהו מיוחד.
עמ"י זה משהו מיוחד.
- לקראת נישואין וזוגיות