מבינה אותך, כי השתתפתי בחתונה שבה הכלה היתה אחת שלמדה איתי הרבה שנים ושנה קודם נפגשתי עם החתן פעמיים. החתן אמנם לא ראה אותי ואולי אף לא היה זוכר, אך הרגשתי מוזר...

מזדהה איתך מכיוון אחר - לפני כמה שנים פוטרתי. הבוס שאחראי לפיטורי גר במרחק כמה דקות הליכה ממני, אך למזלי אני לא נתקלת בו הרבה. השבוע, נתקלתי בו והוא לא ראה אותי כי היה מטר לפני וחצה את הכביש. הדופק שלי הלם מאד חזק ואני פשוט לא הייתי אני למשך 10 דקות מרוב שהייתי עצבנית וכעוסה (לא פוטרתי כי לא הייתי טובה, אלא מסיבות טכניות ואישיות הקשורות ל"פוילרשטיקים" שהבוס עשה ולא רצה אותי שם, אלא אחת שתלקק ותעשה מה שיבקש.

אם אני מרגישה כך, בוודאי שאת תרגישי הרבה יותר את חוסר הנוחות. עצתי לך, אם הקהילה מוצאת חן בעיניך, הסירי את המחסום אחת ולתמיד. בהתחלה מן הסתם תרגישי מאד לא נוח. יתכן אף שאנשים ירכלו עליך. משך הזמן את ואחרים תשכחו כמעט ממה שהיה ואת תהני מהפעילויות בלי יסורי מצפון. זכרי - כיום, את נשואה וגם הוא. לכן, העננים האפורים שהיו עוד מעט יפסיקו להתקיים.

או שזאת רק את עם ה"רגשי" הזה.

חוץ מזה כמה זמן עבר מאז?

אם זה עניין של שנה שנתיים זה באמת לא נעים ובאפן אישי גם אני הייתי נמנעת (אבל זה לא אומר שזה תקין...)

אם עברו כבר יותר שנים ולכל אחד מכם כבר יש ילדים אז חובה להתבגר ולהתגבר. איך? לא יודעת!

אולי פשוט ללכת לפעילויות ולאט לאט תרגישי שחוזר לך הבטחון וההרגשה הטובה אפילו לידו.

בהצלחה

זו ממש לא תחושת החמצה.והעניין סגור. ב"ה אני מאוד שמחה שלא התחתנתי איתו.אני זו שביטלתי,ואני לא מצטערת לרגע. ממש לא התאים לי. יש לי כעת,מזה שלוש שנים, בעל נפלא ומקסים,מוצלח מאוד בהרבה בחינות(לדעתי הרבה יותר ממנו) שאני אוהבת עד מאוד.

אז למה תחושת אי הנעימות? חשבתי שדווקא את תוכלי להבין אותי...זה נראה לך הגיוני שיהיה לי נעים להימצא באותה חבורת נשים שאשתו נמצאת ולפטפט איתה כרגיל? ואגב,היא יודעת גם מי אני...אני בטוחה.

בטח הוא סיפר לה עליי דברים לא ממש טובים.בזמנו הוא דיי כעס על הביטול ועל זה שערבתי והתייעצתי עם הרב שלו מהישיבה( שבזכות התמיכה שלו עשיתי את הצעד הנכון וכעת אני נשואה באושר...)

ציפיתי  לתשובה יותר אמפטית...

אבל לדעתי את נותנת לעצמך את התשובות.
את צריכה לחזק את עצמך בעניין הזה מאד.
להגיד לעצמך,שיש לך זכות להיות במקום הזה,שאת שם בזכות,שאת שייכת.
העניין הזה שביטלת אירוסין עם הבחור הזה לא אומר שאת צריכה להתבייש ולברוח ובמיוחד שאתם אוהבים את הקהילה הזו.
תראי,עזבי את העבר ותנסי להיות בכאן ועכשיו,
האם הם התנהגו בצורה שגורמת לך להתבייש  ולפחד מלפגוש אותם?
האם אתם מסוגלים לעבור אחת ליד השני ולומר שלום?
אם את עונה כן לשאלות האלו אז תמשיכי לזרום ולהשתתף בלי לחשוב על כך עוד.
אם יש תחושה מוזרה או שהם מתעלמים גם תמשיכי להשתתף אבל תתפסי מהם מרחק ואת תראי שבמשך הזמן את פשוט תמצאי את מקומך וההרגשה תחלש.
אל תוותרי על מקומך שם,ביטול אירוסין זה אמנם דבר לא נעים אבל זה לטובה,ביטלת אירוסין כדי לזכות בחיים טובים יותר.אז תתחילי לחיות אותם ובלי בושה.
גם להודות בקושי זה בסדר,אבל אל תוותרי

אני חושבת שהזמן יעשה את העבודה הכי טוב, אבל קצת עזרה לזמן בהחלט לא תזיק!

כלומר, להתגבר על אי הנעימות, ופשוט לקפוץ למים הקרירים (למשל, להגיע לערב שאשתו מנחה...).

עם הזמן זה יהפוך לטבעי יותר.

נשמע שכל אחד מכם זכה בזוגיות הרבה יותר מתאימה לו! תארי לך שהוא היה "תקוע" איתך, אישה לא שלמה ולא ממש אוהבת, במקום הזוגיות השלמה שהוא נמצא בה כעת! תחשבי על זה כך, ואז אולי גם תרגישי יותר בנח ויותר "בסדר" להיות לידו. תחשבי על כך שאין ספק שעשית לו טובה ענקית! שיש לשניהם זוגיות נהדרת בזכותך! אם תברכי את עצמך אולי תרגישי יותר בנח להיות לידם ;)

יכול להיות יצירה קלילה, סתם ערב שכל אחת מביאה משהו טעים, אוכלים ומדברים.

זה נקרא סיורי טבע עירוני. מגלים צמחים ובעלי חיים.

פיתות על הטאבון ביער..

זה עולה מעט כי זה רק תשלום למדריך.

החלטתי בשלב מסויים להגיע לסעודה מתוך גישה פנימית: אין לי ציפיות מאף אחד. אני לא אחראי על אף אחד. אני מתחיל שלום עליכם אחרי הודעה מספקת, מי שלא רוצה שלא יהיה. אני מקדש - מי שלא נמצא שיקדש לעצמו או שלא יקדש בכלל. אחרי כל כך הרבה סעודות שבהן ניסיתי להחזיק בכוח, לשלוט בסיטואציה, להשליט ''צורה של שולחן שבת'' - חלאס, זה לא שווה את הכעס.

אלה ילדים גם של הקב''ה ומנקודה מסויימת שייקח אחריות... או כמו שרבי נחמן אומר: ''וכן כשמגיע שבת או יום טוב, אזי אני מוסר כל ההתנהגות וכל הענינים והתנועות של אותו השבת או היום טוב להשם יתברך, שיהיה הכל כרצונו יתברך. ואזי איך שמתנהג באותו השבת ויום טוב שוב אינו חושב וחושש כלל שמא לא יצא ידי חובה בהנהגת קדושת אותו היום, מאחר שכבר מסר הכל להשם יתברך וסמך עליו יתברך לבד''

בקיצור, לשחרר וזהו. לאורך זמן השחרור הזה מביא לשיפור במצב. 

שיחות משפחתיות, צחוקים ודאחקות.

אולי התוכן מועבר בצורה מעיקה?

זה נשמע מאד מעיק.

למה לא פשוט לאכול ביחד, לפטפט ולספר חוויות מהשבוע שחלף?

אני מבינה את האידיאל שאתה רואה לנגד עיניך אבל נשמע שזה עושה יותר נזק מתועלת

מאוד מאוד מבינה אותך💔

מאוד כבר אמרתי?

אבל הכי חשוב שתהיה להם חוויה טובה משולחן שבת.

אל תכביד עליהם

תקליל

שישמחו בשולחן שבת, שיהיה כיף, קולות של צחוק, טעם מתוק וזכרונות טובים

צריך שילד יזכור חוויה חיובית משבת , שולחנו, וכלליותו .

תשחרר

שיעור כללי תעביר במקום אחר

בנוסף שים לב יש לך טווח גדול של גילאים

יש דרך!! בגישת "שפר" להורות תוכל למצוא דרך לשפר את סעודת השבת, לשפר את מערכת היחסים בתוך הבית, להבין את הדינמיקה שבין הורים וילדים ומכאן, השמים הם הגבול. חבל לסבול כשאפשר ליהנות מגידול הילדים. גישת שפר, המפתח להורות אחרת. 

אם כי ידיעה זאת, לא עוזרת במיוחד...

קח ממנו כמה טיפים. מנסיון.

1) תעלה נושא עם אמוציות לדיון, והם המדברים. ולא הקהל. אתה מנהל הדיון. 

2) תציב דרישה וציפייה, שאין שלילי בסעודה. רק חיובי !

3) תגרום לחוויה בשולחן, שירה חידונים וכו'

4) תעשה קואליציה עם שניים מהילדים בשירה או בדיון, השאר יצטרפו בהמשך.

5) תעשה קידוש מיד, אנשים רעבים הם אנשים עצבנים.... גם אתה.

6) תהיה אתה רק בחיובי ולא בשלילי.

8) תנמיך ציפייה, ותוציא מראש את כל התמונות והסירטונים והתיאורים מהידברות וכו' ששולחן שבת יש אוירה מדהימה ומשפחתית... לרוב זה לא כך, כל מה שבא ברוך הבא.

9) מסתבר שרוב הריבים הם על אותם דברים פחות או יותר כל שבוע, אוכל, מקום, וכו', תשב עם עצמך או אשתך ותפתור את הבעיות לפני שבת. [כגון חלוקת מקומות שונה]

10) בד"כ יש ילד אחד או שניים שהם עושים את הבלגן - תבודד אותם... בעדינות כמובן. ובלי לפגוע.

11) אם יש לך ילד עם הפרעת קשב ריכוז שייקח ריטלין גם בשבת.

12) אם יש לך הפרעה קח ריטלין לפני הסעודה ..... זה עובד. [וגם אם אין לך הפרעה.... זה עושה את העבודה...]

אם תרצה עוד, פנה אלי באישי.

לגבי ההקנטות- האם הן ממש מעליבות? האם ילדים יוצאים פגועים? אם כן זה (ורק זה) מצריך ומצדיק מלחמת חורמה. אם כולם בסבבה, תזרום.

לגבי זה שהילדים קמים- אנחנו מאוד קיצרנו את הסעודה תמורת זה שהם לא קמים.

יש לך אחריות על דברים מסויימים, ולילדים יש אחריות על דברים מסויימים (כמו כל דבר בחיים).

נראה שאתה עושה את מה שלדעתך מוטל עליך.

אתה לא יכול לשלוט על אחרים (קדרא דבי שותפי..)

תזרום עם הדברים הטובים שאתה עושה ואל תפנה למקומות שבהם אין לך ממילא שליטה

1. תדאג שלך ולאשתך יהיה כיף וטוב בשולחן. תיהנו, תאכלו טוב, תפטפטו בכיף, תספרו דברי תורה.

אנשים רוצים לבוא למקום שטוב בו, ושולחן שבת צריך להיות עונג, לא מטלה.

תנסי לשכול מכל שאר ההגדרות ופשוט לדאוג שיהיה לכם כיף, וכל השאר מפסידים...

2. אפשר להוסיף דברים שכיפיים לבני הבית, ואפילי לשאול מה אוהבים..

סבב של מה היה טוב השבוע, שירה ב2 קולות/סולו של שירים כיפיים והווי משפחתי.

3. לגבי הגדול שמקניט, זה בדרך כלל ככה או רק בסעודה? התנהגויות של הצקות או מריבות על מקום בשולחן זה מגיע מחיפוש מקום במשפחה, מתחושת מצוקה מול המקום שלי וכו.

כן כדאי לנתב אותו למקום שירגיש משמעותי, ושיש לו מקום ומשמעות במשפחה. אפשר לבקש ממנו להכין דבר תורה, לשיר איתך איזה שיר, לעזור בהגשה, או סתם לפרגן לו על משהו.

בכללי לשים לב שהוא בטוב, ומה קורה לו.

ילד שמציק זה ילד שמשהו מציק לו.

4. כמובן תפילות!!

לק"י

אמהות

הריון ולידה

ועוד

יש שם פסיכולוגים גברים מצוינים, אבל לא דתיים אם זה חשוב

אף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם כי אנחנו עם קטן.

לכן הנביאים אומרים שבעתיד הגויים יסייעו לנו כלכלית כמו שהאומן והמניקה עוזרים לתינוק קטן "והיו מלכים אמנייך ושרותיהם מניקותייך"

היא המדינה המערבית היחידה שהאוכלוסיה שלה מתרבה בעוד שאוכלוסיית המדינות המערביות האחרות צונחת.

ישראל היא מדינה שיש סיכוי לדור שלנו להזדקן בה בכבוד כי יש לה צעירים שישלמו מיסים למחלקת הרווחה.

כבר היום ישראל יכולה לקיים את התעשייה שלה ללא מהגרים (ברוב ענפי התעשיה, יש עבודות בבניין ובמוסכים ובסיעוד שזה יותר קשוח).

ישראל צפויה להגיע ל24 מליון נפש עד שנת 2100 ויש הערכות שזה יקרה עוד לפני כן.

בקיצור הבאת ילדים לעולם זה ברכה לישראל.

לא נראה לי שיום אחד נהיה מליארד כמו הסינים.

ואם מתישהוא נמנה מליארד, אז הסינים ימנו 500 מליארד (ויגורו בכוכבים אחרים או לא יודע מה יהיה. ובכלל השאלה אם ארץ ישראל יכולה הלכתית להתפשט על כל העולם, או שהטבעים ישתנו בעתיד או הטכנולוגיה בעתיד הרחוק תאפשר לנפח את כדור הארץ או לא יודע מה יהיה). בכל מקרה תמיד נהיה עם שמהווה אחוז קטן כמותית מהאנושות, ואף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם

אנחנו נכנסנו לגור בקראוון כשהיו לנו שני ילדים, ועברנו ממנו עם שלשה ילדים, והיה סביר.

לא זוכר כמה מ"ר הוא היה, אבל היו בו שני חדרי שינה - אחד לנו ואחד לילדים, שהיה בו מקום להשכיב את שלשת הילדים במרווח.

והיתה חצר גדולה שהילדים שוטטו בה בכל זמן שמזג האוויר איפשר את זה....