משקל היאמבוס – אתגר שבועי בעקבות הסדנא של אלון ברנד במפגשנפתלי הדג
אתגר שבועי – משקלים בסיסיים

האתגר הזה בא בהמשך לסדנא הנהדרת שהעביר אלון ברנד במפגש בשבוע שעבר. מקוצר הזמן, הוא לא הספיק להגיע לחלק היישומי, ולכן חשבנו שאפשר להמשיך את הסדנא כאתגר בפורום.

בסדנא אלון לימד אותנו על משקלים באופן כללי, ובפרט על שני המשחקים הבסיסיים: היאמבוס והאניפסט.

משקל הוא החלק המוזיקלי בשירה, קצב קבוע או משתנה שהוא חלק חשוב ביצירה של שירה (בסגנון הקלאסי). בשירה הקדומה, שחילקה בין הברות ארוכות לקצרות, בא המשקל לידי ביטוי בצורות אלו. לעומת זאת, בשירה העברית החל מדור קום המדינה, שהתבססה על מסורת השירה האירופית (ועל ההגייה הספרדית, המלרעית), המשקלים באים לידי ביטוי בסדר ההברות המוטעמות ושאינן. המשקל הוא לא רק חוק שבא מלמעלה למטה, יש לו קשר לאופי השיר, לתכנים שלו ולאווירה ששורה עליו.

לפני שנדבר על המשקלים עצמם, תזכורת קטנה בהקשר של הטעמה. הטענה היא החלק המודגש במילה. בעברית, החלק המוטעם יהיה בהברה האחרונה (מלרע) או בהברה הלפני-אחרונה (מלעיל). איך סוגרים את השמות? לפי מיקום הע'. מלרע, בסוף. מלעיל, באמצע.
נפתליייי, מלרע. נפתאאאלי, מלעיל. זוהי הטעמה.

המשקל הראשון, והבסיסי ביותר, הוא היאמבוס. בשיר יאמבי (כלומר, כזה שנכתב במשקל יאמבוס), ההטעמה תהיה זוגית, כלומר: (בד''כ) הברה לא מוטעמת ולאחריה הברה מוטעמת, או להפך.

דוגמא לשיר יאמבי, שבנוי מזוגות של הברה מוטעמת (U) שלאחריה הברה לא מוטעמת (-):
שָׁם הָרֵי גוֹלָן, הוֹשֵׁט הַיָּד וְגַע בָּם!

ואם נקרא ע''פ המשקל:
שםה ריגו לןהו שטה ידו געבם
(נסו שנייה לקרוא את השורה כשכל המילים במלרע ותשימו לב למקצב שמשתבש).

שימו לב להמשך השיר ולקצב שנשמר בו:
שָׁם הָרֵי גוֹלָן, הוֹשֵׁט הַיָּד וְגַע בָּם! –
בִּדְמָמָה בּוֹטַחַת מְצַוִּים: עֲצֹר.
בִּבְדִידוּת קוֹרֶנֶת נָם חֶרְמוֹן הַסַבָּא
וְצִנָּה נוֹשֶׁבֶת מִפִּסְגַּת הַצְּחוֹר.

שָׁם עַל חוֹף הַיָּם יֵשׁ דֶּקֶל שְׁפַל צַמֶּרֶת,
סְתוּר שֵׂעָר הַדֶּקֶל כְּתִינוֹק שׁוֹבָב,
שֶׁגָּלַשׁ לְמַטָּה וּבְמֵי כִּנֶּרֶת
מְשַׁכְשֵׁךְ רַגְלָיו.

מַה יִּרְבּוּ פְּרָחִים בַּחֹרֶף עַל הַכֶּרַכְּ,
דַּם הַכַּלָנִית וְכֶתֶם הַכַּרְכֹּם,
יֵשׁ יָמִים – פִּי שֶׁבַע אָז יָרֹק הַיֶּרֶק,
פִּי שִׁבְעִים תְּכֻלָּה הַתְּכֵלֶת בַּמָּרוֹם.

גַּם כִּי אִוָּרֵש וַאֲהַלֵּךְ שְׁחוֹחַ,
וְהָיָה הַלֵּב לְמַשּׁוּאוֹת זָרִים –
הַאוּכַל לִבְגֹּד בָּךְ, הַאוּכַל לִשְׁכֹּחַ
חֶסֶד נְעוּרִים?

מרבית השורות בנויות במבנה של שלושה מחזורים, כלומר שש הברות בשורה.

משימה:
בהודעה הפותחת מחכה לכם רשימה של כמה שירים יאמביים, בחרו שורה מאחד מהם (או משיר יאמבי אחר) והמשיכו אותה לשיר משלכם תוך שמירה על המשקל
שירים יאמביים לדוגמאנפתלי הדג
על חטא / יונתן רטוש

וְהוּא מַכֶּה עַל חֵטְא 
וְהוּא מַכֶּה עַל תֹּהוּ
וְהוּא מַרְעִיד מֵיתָר פָּקַע אִבּוֹ בִּכְדִי 
וְהוּא דָּמוּם כַּהֵד 
וּמְרַצֵּד כָּמֹהוּ
הוּא מִצְטַמֵּר לְמַנְגִּינַת לְכָה-דּוֹדִי.

אַתְּ יְחִידָה כַּצֵּל 
אַתְּ בּוֹגֵדָה כַּנַּחַל 
אַתְּ תִּצְעֲנִי לַכֹּל, לְכָל עוֹבֵר וָשָׁב 
אַתְּ מְתוּקָה כַּלֵּיל 
אַתְּ חֲמֻקָּה כַּשַּׁחַל 
אַתְּ מְפַכָּה כְּנַחַל בַּשָּׁרָב.

וְהוּא בּוֹעֵר כַּלֵּב
וְהוּא כָּבֶה כָּעַיִן 
וְהוּא דּוֹלֵק בְּלַהַב נֵר נִשְׁמַת אָדָם
וְהוּא חוֹמֵר כַּגֵּו
וְהוּא כָּבֵד כַּיַּיִן 
הוּא מִתְנוֹדֵד לְמַנְגִּינַת בָּשָׂר וָדָם.

אַתְּ יְחִידָה כַּצֵּל 
אַתְּ בּוֹגֵדָה כַּנַּחַל 
אַתְּ תִּלְהֲטִי לַכֹּל, לְכָל עוֹבֵר וָשָׁב 
אַתְּ אֲפֵלָה כַּלֵּיל 
אַתְּ אוֹכֵלָה כַּשַּׁחַל 
אַתְּ שׁוֹקֵקָה כְּנַחַל בַּצָּרָב.

וְהוּא מֻכֶּה כַּלֵּב 
וְהוּא נִרְתָּע כָּעַיִן
עָקוּד הוּא כְּחַיָּה בְּרֶצַע יְתָרִים 
וְהוּא שׁוֹתֵת כַּגֵּו
וְהוּא זוֹעֵק כַּיַּיִן
הוּא מַשְׁתַּרְבֵּט בְּלַהֲבוֹת בֵּין הַבְּתָרִים.

אַתְּ רוֹחֲפָה כַּצֵּל
אַתְּ לוֹקְקָה כַּנַּחַל
אַתְּ תִּלְחֲכִי בַּכֹּל, בְּכָל אֲשֶׁר יֹאהַב 
אַתְּ עֲרֻמָּה כַּלֵּיל 
אַתְּ יַחוּמָה כַּשַּׁחַל 
אַתְּ צוֹחֲקָה כְּנַחַל הָאַכְזָב.

וְהוּא קָשֶׁה כַּלֵּב 
וְהוּא נוֹקֵב כָּעַיִן 
הוּא מְבַקֵּשׁ כַּפֵּר הַחֵטְא אֲשֶׁר חָטָאת 
וְהֵא רַחוּם כַּגֵּו 
וְהוּא נִגָּר כַּיַּיִן 
הוּא מִתְנַגֵּן בְּבַהַט-אֶבֶן אֶת-נִשְׁמָת.

אַתְּ יְחִידָה כַּצֵּל 
אַתְּ מְפַכָּה כַּנַּחַל 
אַתְּ לְוֹהֲטָה לַכֹּל, לְכָל אֲשֶׁר יֹאהַב 
אַתְּ אֲלֵלָה כַּלֵּיל 
אַתְּ שַׁכּוּלָה כַּשַּׁחַל 
אַתְּ נְמוֹגָה כְּנַחַל בַּשָּׁרָב.

***

יעקב אורלנד

מִיהוּ הַמְּיַלֵּל בָּרוּחַ
וְהָרוּחַ בּוֹ?
מִיהוּ שֶׁהִשְׁאִיר פָּתוּחַ
אֶת דַּלְתֵי לִבּוֹ?
מִיהוּ, מִיהוּ, שֶׁמָּא כֶּלֶב
נָד עַל הַדְּרָכִים?
כִּי תָּמִיד בְּלַיְלָה דֶּלֶף
הַכְּלָבִים בּוֹכִים.

אוֹ אוּלַי זֹאת הָרַכֶּבֶת
שָׁם בָּעֲרָבָה,
שֶׁגָּזְלָה מִן הָאוֹהֶבֶת
אֶת מְאַהֲבָהּ?
אוֹ אוּלַי, אוּלַי זֶה יֶלֶד
שֶׁנּוֹלַד עָצוּב,
שֶׁהָיְתָה לוֹ אֵם אֻמְלֶלֶת
וְהָלְכָה בְּלִי שׁוּב?

מִיהוּ הַמְּיַלֵּל בָּרוּחַ
וּבְקוֹלוֹ הַשְּׁכוֹל?
מִי הַמִּתְפַּלֵּל לָנוּחַ
וְאֵינוֹ יָכוֹל?
זֶה שִׁיר-דֶּחִי, זֶה שִׁיר-בֶּכִי
שֶׁשָּׁרִים כֻּלָּם.
כָּךְ זוֹלֵג לוֹ עַל הַלֶּחִי
עֶצֶב הָעוֹלָם.

***

יאמבי 'אשכנזי' של טשרניחובסקי- 'לַיְלָה... לַיְלָה... לֵיל-אֱלִילִים'

לַיְלָה... לַיְלָה... לֵיל-אֱלִילִים,
לְלֹא-כּוֹכָב, לְלֹא-אוֹרוֹת,
שְׂרִידֵי שְׁעָרִים, שְׁיָר אֲשֵׁרוֹת,
עֵצִים עֹרִים פּוֹרְשֵׂי-פֹּארוֹת –

הָס! בִּנְתִיבָה נַעֲלָמָה
שָׁם צִפֳּרִים עוֹבְרוֹת, קוֹרְאוֹת!
קוֹל צִפֳּרִים נַעֲלָמוֹת – – –
הֲלָאֲפֵלָה אוֹ לַמְּאוֹרוֹת?!

צְלָלִים צָפִים, צְלָלִים צוֹלְלִים,
חוֹלְפִים חֶרֶשׁ כַּתִּנְשָׁמוֹת – – –
צְלָלִים חוֹלִים לִפְנות בֹּקֶר,
צְלָלִים נוּגִים עַל פְּנֵי קָמוֹת.

***

מחר אני אמות.
אתם תראו מחר
את שהיו עיניי
את שהיו פני.
לעת מחר אתם
באים על סף ביתי
לחלוק את הכבוד
ולחלק שלל.
מחר יהיה הכול
לכם ושלכם.
מחר אתם צודקים
בכול אשר תאמרו.
אבל היום אני
עומדת על הסף,
ואעבור גבולי
ואין מסיג אותו.


לאה גולדברג

***

ואם כבר אורלנד - אחד המפורסמים ביותר שלו, והוא גם יאמבי-

הָיוּ לֵילוֹת, אֲנִי אוֹתָם זוֹכֶרֶת,
אֲנִי אוֹתָם עַד סוֹף יָמַי אֶשָּׂא,
בַּמִּשְׁעוֹלִים בֵּין דְּגַנְיָה לְכִנֶּרֶת,
עָמְדָה עֶגְלַת חַיַּי הָעֲמוּסָה.
וְהוּא נִגַּשׁ: שִׁמְעִי אֵלַי, קְטַנְטֹנֶת,
אֲנִי בָּנִיתִי בַּיִת לְשִׁבְתֵּךְ,
אַתְּ תִּרְקְמִי בָּעֶרֶב לִי כֻּתֹּנֶת,
אֲנִי אֶנְהַג בַּיּוֹם אֶת עֶגְלָתֵךְ.
הוֹּא הָיָה אָז בָּהִיר וְגָבוֹהַּ כְּזֶמֶר,
הוּא נָהַג עֲגָלוֹת לַשָּׂדֶה הָרָחָב,
וַאֲנִי לוֹ כֻּתֹּנֶת הָיִיתִי רוֹקֶמֶת,
כֻּתֹּנֶת שֶׁל תְּכֵלֶת עִם פֶּרַח זָהָב.
הָיוּ לֵילוֹת, אֲנִי אוֹתָם זוֹכֶרֶת,
וְהוּא אֶת הָעֵצִים בַּגַּן הֵעִיד,
אֶת הַשְּׁבִילִים בֵּין דְּגַנְיָה לְכִנֶּרֶת,
כִּי רַק אוֹתִי יִשְׁמֹר לוֹ לְתָמִיד.
הָיָה הוֹלֵךְ וְשָׁב אֵלַי קוֹדֵחַ,
הָיָה נוֹשֵׂא דְּמוּתִי מִמּוּל פָּנָיו,
הַגִּידוּ נָא, הֲיֵשׁ בָּכֶם יוֹדֵעַ
אֵי אָנָה זֶה הָלַךְ לוֹ וְלֹא שָׁב?
אָז הָיִיתִי בּוֹכָה, אָז הָיִיתִי נִדְהֶמֶת,
בְּשָׂדוֹת רְחוֹקִים עוֹד הָלַכְתִּי אֵלָיו,
אָנֹכִי עוֹד נוֹשֵׂאת כֻּתָּנְתּוֹ הַמְּרֻקֶּמֶת,
כֻּתֹּנֶת שֶׁל תְּכֵלֶת עִם פֶּרַח זָהָב.
הָיוּ לֵילוֹת, אֲנִי אוֹתָם זוֹכֶרֶת,
אֲנִי אוֹתָם עַד סוֹף יָמַי אֶשָּׂא.

***

ואלתרמן הנפלא -

דּוּמִיָּה בַּמֶּרְחָבִים שׂוֹרֶקֶת.
בֹּהַק הַסַּכִּין בְּעֵין הַחֲתוּלִים.
לַיְלָה. כַּמָּה לַיְלָה! בַּשָּׁמַיִם שֶׁקֶט.
כּוֹכָבִים בְּחִתּוּלִים.

זְמַן רָחָב, רָחָב. הַלֵּב צִלְצֵל אַלְפַּיִם.
טַל, כְּמוֹ פְּגִישָׁה, אֶת הָרִיסִים הִצְעִיף.
בְּמַגְלֵב זָהָב פַּנָּס מַפִּיל אַפַּיִם
עֲבָדִים שְׁחוֹרִים לְרֹחַב הָרָצִיף.

רוּחַ קַיִץ שָׁטָה. עֲמוּמָה. רוֹגֶשֶׁת.
עַל כִּתְפֵי גַנִּים שְׂפָתֶיהָ נִשְׁפָּכוֹת.
רֹע יְרַקְרַק. תְּסִיסַת אוֹרוֹת וָחֶשֶׁד.
רְתִיחַת מַטְמוֹן בַּקֶּצֶף הַשָּׁחֹר.

וְהַרְחֵק לַגֹּבַהּ, בִּנְהִימָה מֻרְעֶבֶת,
עִיר אֲשֶׁר עֵינֶיהָ זֹהַב מְצֻפּוֹת,
מִתְאַדָּה בְּזַעַם, בְּתִמְרוֹת הָאֶבֶן,
שֶׁל הַמִּגְדָּלִים וְהַכִּפּוֹת.

***

אהוד מנור, בשיר שנכתב בעקבות המנגינה שלו (ולא להיפך!) להראותך כוחו דניגון בהשפעה על המשקל

שׁוּב אֲנִי כָּאן לְיָדְךָ
וְשׁוּב הוֹלֵם לִבִּי אִתְּךָ,
אַךְ איֵפֹה הֵם כֻּלָּם,
אוֹתָם יַלְדֵי הַשֶּׁמֶשׁ?
הַסִּירוֹת כֻּלָּן טָבְעוּ
וְחֲבֵרַי כֻּלָּם נָסְעוּ,
גִּשְׁרוֹן הָעֵץ שֶׁהִתְמוֹטֵט
עוֹד מְטַיֵּל בֵּין שְׁתֵּי גְּדוֹתֶיךָ.

הֲתִזְכֹּר אֶת הַשָּׁמַיִם
שֶׁטִּיְּלוּ עַל פְּנֵי הַמַּיִם,
אֶת הַכּוֹכָבִים שֶׁרָחֲצוּ בֵּין קְנֵי הַסּוּף.
הֲתִזְכֹּר שִׁירֵי יָרֵחַ
וְחָצָב בּוֹדֵד פּוֹרֵחַ,
אֶת הַמַּחְצָבָה שֶׁהִתְעַטְּפָה בְּאוֹר כּסוּף.

צְלִיל מֻכָּר קוֹלְטוֹת אָזְנַי,
אֲנִי עוֹצֵם אֶת שְׁתֵּי עֵינַי,
לְאָן הֵם נֶעֶלְמוּ, פַּעֲמוֹנֵי הַכֶּסֶף.
כְּשֶׁהָיְתָה כָּאן מְדוּרָה,
עָלָה עָשָׁן, עָלְתָה שִׁירָה,
וּבְאַחַת אַחַר חֲצוֹת,
זוֹכֵר, גִּלִּינוּ אֶת הַחֹשֶׁךְ.

הַכַּרְמֶל נִצָּב אֵיתָן,
יָרֹק צִבְעוֹ שֶׁל הַתִּלְתָּן,
מֵימֶיךָ לְעוֹלָם זוֹרְמִים בְּנַחַת.
גַּם הַיּוֹם, כְּמוֹ אֶתְמוֹל,
יָמִינָה כְּבִישׁ וְעֵץ מִשְּׂמֹאל,
וְרַק עֵינַיִם אֲחֵרוֹת
אֲנִי רוֹאֶה בְּתוֹךְ הַמַּיִם.

הֲתִזְכֹּר אֶת הַשָּׁמַיִם
שֶׁטִּיְּלוּ עַל פְּנֵי הַמַּיִם,
אֶת הַכּוֹכָבִים שֶׁרָחֲצוּ בֵּין קְנֵי הַסּוּף.
הֲתִזְכֹּר שִׁירֵי יָרֵחַ
וְחָצָב בּוֹדֵד פּוֹרֵחַ,
אֶת הַמַּחְצָבָה שֶׁהִתְעַטְּפָה בְּאוֹר כּסוּף.

***

אוֹמְרִים: יֶשְׁנָהּ אֶרֶץ / שאול טשרניחובסקי

אוֹמְרִים: יֶשְׁנָהּ אֶרֶץ,
אֶרֶץ שְׁכוּרַת שֶׁמֶשׁ – – –
אַיֵּה אוֹתָהּ אֶרֶץ,
אַיֵּה אוֹתָהּ שֶׁמֶשׁ?

אוֹמְרִים:
יֶשְׁנָהּ אֶרֶץ,
עַמּוּדֶיהָ שִׁבְעָה,
שִׁבְעָה כוֹכְבֵי-לֶכֶת
צָצִים עַל כָּל גִּבְעָה.

אֶרֶץ –
בָּהּ יִתְקַיֵּם
כָּל אֲשֶׁר אִישׁ קִוָּה –
אֵיפֹה הִיא הָאָרֶץ?
אַיֵּה אוֹתָהּ גִּבְעָה?

נִכְנַס
כָּל הַנִּכְנָס,
פָּגַע בְּאָח כְּהִגָּמְלוֹ,
פּוֹרֵשׂ אֵלָיו שָׁלוֹם –
וְאוֹר לָאִישׁ וְחָם לוֹ.

אַיָּם:
אוֹתָהּ אֶרֶץ,
כּוֹכְבֵי אוֹתָהּ גִּבְעָה?
מִי יַנְחֵנוּ דֶרֶךְ
יַגִּיד לִי הַנְּתִיבָה?

כְּבָר
עָבַרְנוּ כַמָּה
מִדְבָּרִיוֹת וְיַמִּים,
כְּבָר הָלַכְנוּ כַמָּה,
כֹּחוֹתֵינוּ תַמִּים.

כֵּיצַד
זֶה תָעִינוּ?
טֶרֶם הוּנַח לָנוּ?
אוֹתָהּ אֶרֶץ-שֶׁמֶשׁ,
אוֹתָהּ לֹא מָצָאנוּ.

אוּלַי – – –
כְּבָר אֵינֶנָּהּ?
וַדַּאי נִטַּל זִיוָהּ!
דָּבָר בִּשְׁבִילֵנוּ
אֲ-דֹנָי לֹא צִוָּה – – –

***

אֲנִי מַאֲמִין / שאול טשרניחובסקי

שַׁחֲקִי, שַׁחֲקִי עַל הַחֲלוֹמוֹת,
זוּ אֲנִי הַחוֹלֵם שָׁח.
שַׂחֲקִי כִּי בָאָדָם אַאֲמִין,
כִּי עוֹדֶנִּי מַאֲמִין בָּךְ.

כִּי עוֹד נַפְשִׁי דְּרוֹר שׁוֹאֶפֶת
לֹא מְכַרְתִּיהָ לְעֵגֶל-פָּז,
כִּי עוֹד אַאֲמִין גַּם בָּאָדָם,
גַּם בְּרוּחוֹ, רוּחַ עָז.

רוּחוֹ יַשְׁלִיךְ כַּבְלֵי-הֶבֶל,
יְרוֹמְמֶנּוּ בָּמֳתֵי-עָל;
לֹא בָּרָעָב יָמוּת עֹבֵד,
דְּרוֹר – לַנֶּפֶשׁ, פַּת – לַדָּל.

שַׂחֲקִי כִּי גַּם בְּרֵעוּת אַאֲמִין,
אַאֲמִין, כִּי עוֹד אֶמְצָא לֵב,
לֵב תִּקְוֹתַי גַּם תִּקְוֹתָיו,
יָחוּשׁ אֹשֶׁר, יָבִין כְּאֵב.

אַאֲמִינָה גַּם בֶּעָתִיד,
אַף אִם יִרְחַק זֶה הַיּוֹם,
אַךְ בּוֹא יָבוֹא – יִשְׂאוּ שָׁלוֹם
אָז וּבְרָכָה לְאֹם מִלְּאֹם.

יָשׁוּב יִפְרַח אָז גַּם עַמִּי,
וּבָאָרֶץ יָקוּם דּוֹר,
בַּרְזֶל-כְּבָלָיו יוּסַר מֶנּוּ,
עַיִן-בְּעַיִן יִרְאֶה אוֹר.

יִחְיֶה, יֶאֱהַב, יִפְעַל, יָעַשׂ,
דּוֹר בָּאָרֶץ אָמְנָם חָי
לֹא בֶּעָתִיד – בַּשָּׁמַיִם,
חַיֵּי-רוּחַ לוֹ אֵין דָי.

אָז שִׁיר חָדָשׁ יָשִׁיר מְשׁוֹרֵר,
לְיֹפִי וְנִשְׂגָּב לִבּוֹ עֵר;
לוֹ, לַצָּעִיר, מֵעַל קִבְרִי
פְּרָחִים יִלְקְטוּ לַזֵּר.
איי איזה שירים...כתם דיו
איזה כיף זה לקרוא מלא שירים נהדרים ברצף. (אמנם לא נותנים לכל שיר את היחס שמגיע לו, אבל זו הצצה חטופה לעולמות מופלאים...)
פלאי פלאים של שיריםנקדימון
איזה יופי צרוף. גנוז פה המון.
הי, תודה רבה!צופיה.

מוזמן לתייגני גם ב @אהבת ישראל!!

"כל הזכויות שמורות"לך דומיה תהילה

כל הזכויות שמורות

אתה נוגע בקניין רוחני

אתה בולע מילים שאמורות

לחבר בינך וביני.

 

אל תיקח אותן מאיתי

אל תחתום אותן בשמך

אותו תהליך ארוך ואיטי

בוא לא יבוא עמך.

 

 

 

 

 

______________

(זה עדיין קצת טיוטתי ואני יודע שזו לא הייתה המשימה,

אבל השתדלתי לשמור על המשקל).

איזה שיר נהדר.כתם דיו
לקחת נושא פשוט ולתת לו הסבר מרתק. הסתכלות של משורר... איזה רעיון יפה.

ודי רימית, אבל עדיין זה מתנגן מעולה לגמרי
(פלוס חריזה, אז בכלל..)
טוב, התחלתי משהוהדובדבן שבקצפתאחרונה

ואני לא מצליחה לגמור אותו. אז כמו שזה - 

 

צְלָלִים נוּגִים עַל פְּנֵי קָמוֹת

היו חורשים צמרמורת

בין כתפיו העייפות

לקראת סוף האשמורת.

 

היה דוהר בעמק זר

זקוף כשעורה:

יהי החושך למשמר,

ירח - מנורה.

 

היה הולך סמוך לתלם

ומצחו נחרש.

אבני שדה לחשו באלם

שיר לבוא פרש

 

שאצבעות ידיו - נחושת,

עצביו - פלדה,

עיני רוחו - כאש לוחשת

רחש אגדה --

 

הוזה, נביא, חולם חלום:

העמק מורשה.

אדמת מולדת תהלום

האת, המחרשה.

 

(וזהו. נגמרו לי המילים)

אתמול שחתי בערב שבת עם חברה על המקוםבין הבור למים

ואמרו סביבי שאינו קיים עוד, ושאעזוב. נזדעקתי שוודאי שהוא ישנו, אני עוד שבה אליו פעם בפעם וקוראת את החדשים. כעת מששבתי הפורום עוררתם בי המון חמלה, חשתי באוירת תהוכנות(תוהו וכנות), שהפשטות שלה יש בה משהו שובה לב.

יש אמת בזעקת השיר, משהו בלתי אמצעי, זה לא מובן מאליו שאתם כאן, תורמים דמכם ומיישבים את המקום, בכלל לאחרונה אני מבינה שמדובר בסוג של שליחות, לא ברור לי עדיין מה מהותה אך אין ספק שהשירה היא דבר שלוכד בו נצח, שזו מעין נבואה.

@אשר ברא @רחל יהודייה בדם @זכרושיצאנולרקוד @שובי מלכות (שברת אותי) @טאבי @מוריה.

@עיניים טובות ו @אנונימי17 זיקקתם הכל כבר לפני בשרשור שלכם. עפתי על לשירתגובה

@ימח שם ערפאת @צדיק יסוד עלום @סופר צעיר @אברהם יאיר שטרן @חתול זמני אתם מצד הסיפורת! מודה שטרם העמקתי בכתבכם אבל על דבריי אני עדיין עומדת! מקווה לשוב אליהם

וכל המגיבים!! @זיויק @משה ואני באמת לא מספיק מתמצאת בשביל לקרוא לכולם. אבל בקיצור! היה חשוב לבטא! חזקו ואמצו

קריאה לאתגרבין הבור למים

לפני כארבעה חודשים כתבתי פתק בטלפון, כותרתו שיר של יום ומהותו שיר אחד כל יום.

ידעתי שחלדו גלגלי שפתי וזמן רב יקח עד שאכתוב שירה שוב, לומר שהתמדתי תהיה אמת חלקית מאוד, אך עם הזמן התדירות גברה ובימים האחרונים הרגשתי כאילו נמהלתי שמן ועברתי ממלמול שקט לדיבור מפורק, תכף נשורר.

אני הייתי אחת ולעצמי, חשבתי להציע לכם, אם תהיה היענות, לפתוח שרשור שיקרא שיר של יום ויהווה קריאה לאתגר. כל יום ישורשר בו שיר אחד בלבד, מי שתופס תופס, אם שניים פרסמו יחדיו - זכינו כולנו, אבל אם מישהו כבר כתב את השיר היום, יש להמתין למחרת. חושבת שאפשר לנסח כמה חוקים, אתם יכולים להעלות אותם, למשל: לא ניתן לשתף בשיר שנכתב אתמול.

הקיצור! מה אומרים? @כולם ללא יוצא מן הכלל גם אתם המספרים סיפורים

אהבתי את האתגר, אני בעד.אשר ברא

לגבי מקום..

סיפורי מעשיות, אבדת בת מלך.

ברוכה השבהמשה

כבר ציינתי בפני חבריי שזמרים הם בין רופאים לנביאיםאברהם יאיר שטרן

תודה. מחזקים דברייך.

חייבים אותך כאן.זכרושיצאנולרקודאחרונה

התפעמות שכזאת אסור לה שתישאר במחשכים.

כנביא האוגר נבואתו הנכספת להתגלות.

נבואת הגוריםטאבי
עבר עריכה על ידי טאבי בתאריך כ' בחשוון תשפ"ז 23:10

גור חתולים נביא אמר לי שמעתה הכל ילך ויסתבך.

שומע? הכל יסתבך. הכל יהיה נורא נורא מסובך.

זה אומר שיהיה רע?

אני נביא, לא פילוסוף. רע זה מושג פילוסופי. אני יודע רק שיהיה מסובך. זאת הנבואה שלי.

זהו? זאת כל הנבואה?

לא. בעצם כן. אפשר להרחיב ולפרט, אבל זה יהיה מסובך יותר.

וזה יסתבך בהדרגה? או בבת־אחת?

גם וגם. הכל יקרה וימשיך לקרות כל הזמן. הכל יסתבך במקביל. הכל ילך ויסתבך עד לרמת הסיבוך המוחלטת, האולטימטיבית. רמת הסיבוך האינסופית שהעולם שואף אליה מבריאתו.

כמו פקעת צמר?

כמו פקעת צמר.

כמו אוזניות בכיס?

כן. כמו אוזניות בכיס. כפי שאתה רואה, העולם שואף לסיבוכיות.

ואני אבין משהו בסופו־של־דבר?

לא, לא תבין דבר. לא יהיה שום היגיון בשום־דבר. ככל שיחלוף הזמן תבין פחות ופחות. וככל שתנסה להבין – או להיפך, תנסה לא להבין וללכת יד ביד עם הגורל – ככל שתבחר, אין לכך שום משמעות. הכל יסתבך בעל־כרחך.

ובמה זה יבוא לידי ביטוי?

בכלום. אתה תקום בבוקר כרגיל. אתה תחטא ותחזור בתשובה. אתה תתפלל, תאהב, תתאכזב ותתחרט. הכל כפי שעשית עד עצם היום הזה. אלא שמיום זה והלאה, כל־זה ייעשה מסובך לאין־שיעור.

נשמע מסובך.

כן. זה כבר התחיל.

ויראבין הבור למים

ריאות אשי נושפות שחורן ואשי שוחקת,

בחלום מלוכים שליחיי להלהיבך לחום

אבְניי נוקשות, לשוני כובלה לבור;

חבולה, על פניו נאנחת,

רפואה.. רפוה.. ותנו כסות לנוכחת.

כי בראותה, רעועה, שריקת תם

כנשימת מלאך המוות בבואו לאור,

בראשי-תבות בואכה דמעתי קודחת

ברקעי מזמור המלח אֲמֹסס את סדום

כ חשון, מתוך שיר כל יום

עצרת תפילהאשר ברא

עצרת להתפלל,

והמילים לא יצאו.

הסתכלת על אמא וסבתא ואיך המילים שלהן משנות את העולם.

נר לשבת קודש.

והלכת ברחוב.

וניסית לעצור ולהתפלל.

ה' אתה שומע אותי?

והרגשת שהוא לא שומע.

אז עצרת אנשים.

סליחה..

היי..

תוכלי להתפלל עליי

אשר ברא בת ששון ושמחה.

והם אמרו שיתפללו,

אבל לא הרגשת שינוי.

זה לא מספיק.

צריך עצרת.

אז טיפסת וטיפסת,

והגעת לגג העולם.

וצעקת:

כולם להתפלל עכשיו על

'אשר ברא בת ששון ושמחה'.

וכולם התפללו.

אבל גם אז שום דבר לא השתנה.

ויצא בת קול ואמרה:

אשר ברא בת ששון ושמחה,

תתפללי על עצמך. יש לך כוח.

והבכי יצא ואיתו מילה ראשונה.

או טאטע, טאטע. אב הרחמן.

המרחם, רחם נא עלינו.

ותן לי לב להבין, להשכיל, לשמוע, ללמוד וללמד באהבה.

תן לי לב, אמרתי.

ושוב טיפסתי והגעתי לגג העולם ובשנית צעקתי:

אנא תתפללו בשבילי!!

'אשר ברא בת ששון ושמחה'

והם שאלו, על מה להתפלל?

ובקול מתבייש עניתי,

שיתן לי לב להבין.

קטעאנוני.מיתאחרונה

וזה בסדר גם לצעוק שאת לא יודעת מה להגיד או לא מצליחה להתפלל.

זה חלק מהמשחק.

...רחל יהודייה בדם

אני יודעת.

הגלים חונקים. את נחנקת.

הנה הקינוח האחרון.

הסעודה האחרונה.

בואי. התכבדי נא.

הכבוד כבד.

מיותר.

לא רוצה אותו יותר.

רוצה חופש.

התכבדי.

יש לחם על שם המלחמות שלא צלחו.

ל.ח.מ כמו לעג לרש.

יש מים. מי ים. מי יבשה.

את לא ים , הגעש שבך יבש. יצורים לא היו שורדים בך.

את לא יבשה.

אם נוגעים בך, את רטובה.

זיויקאחרונה

את יודעתזכרושיצאנולרקוד

אַתְּ יוֹדַעַת

אֶתְמוֹל חָלַמְתִּי עָלַיִךְ

רָאִיתִי אוֹתָךְ עֲטוּפָה בְּלָבָן

עִם שִׂמְלָה וְזֵר

מְחַכָּה לֶחָתָן

רָאִיתִי אֶת פִּיךְ הַנִּפְעָר

בִּשְׁאֵלָה

אַךְ הֵד קוֹלֵךְ לֹא הִגִּיעַ לְאָזְנִי

רָצִיתִי לִצְעֹק

רָצִיתִי לִבְכּוֹת

אַךְ קוֹלִי נֶאֱלַם

רָצִיתִי לָדַעַת שֶׁעוֹד נוֹתַר לִי סִכּוּי

לְהִנָּצֵל

שֶׁעוֹד לֹא אִבַּדְתִּי כֹּל

רָצִיתִי לִשְׁאֹף לִרְצוֹת וְלָגַעַת

רָצִיתִי רַק מְעַט

לִנְשֹׁם.

וּכְשֶׁהֵד לְחִישׁוֹתַי הַטְּמִירוֹת

נָשָׂא אֶת אַחֲרוֹן כִּסּוּפַי הַנִּסְתָּרִים

הֵחֵלּוּ עֵינַי מַמְטִירוֹת דְּמָעוֹת

נוֹשְׂאוֹת זִכְרוֹנוֹת, נוֹצְרוֹת רְגָעִים

וּכְשֶׁדִּמְמַת הַלַּיְלָה הַגָּדוֹל

אִיְּמָה לְבָלְעֵנִי חַיִּים

נָשָׂאתִי מַבָּטִי מֵעֵבֶר לָאֹפֶק

אַל הַמָּקוֹם בּוֹ צוֹחֲקִים הַמֵּתִים

חָשַׁבְתִּי לְהִתְחַכֵּם

לְהָבִיס אֶת אַחֲרוֹן שִׁבְרֵי הָאָדָם

אַךְ מֶלֶךְ

לְלֹא כֵּס

לְלֹא צֶלֶם

נָדַם.

וּמִי יְשׁוֹרֵר אֶת אַחֲרוֹן רִנּוּנַי

יַזְכִּיר אֶת הֵד שִׁבְרֵי מַחְשַׁבְתִּי

וּמִי יִתְאוֹנֵן וְיִצְעַק וְיִגַּע

בַּכְּאֵב הַשּׁוֹכֵן בְּתוֹךְ לְבָבִי

וְחֹשֶׁךְ עָמֹק

עָשׂוּי לְלֹא חַת

נָעוּץ כָּחֶרֶב

בְּתוֹךְ סֶלַע מַצְפּוּנִי

וְקֵיסָר שֶׁהָפַךְ

לְעֶלֶם מֵת

וְנִשְׁאַר עַתָּה

רַק אֶבְיוֹן חֲרִישִׁי

וְנָדַם הַשִּׁיר

נָמוֹגוּ צְלִילֵי

הַתָּו הָאַחֲרוֹן שֶׁנִּכְתַּב בְּדָמִי

עוֹד נוֹתַר קְצָת חוֹתָם

עוֹד נֶאֱסַף, עוֹד לֹא תַּם

אֶת אֲשֶׁר בִּקַּשְׁתִּי עַל מִטָּתִי.

מה שאינו עוברסופר צעיר

 

הַכֹּל עוֹבֵר, 

אֲפִלּוּ הַצִּפּוֹרִים יוֹדְעוֹת. 

כְּשֶׁרוּחַ קָרָה 

פּוֹרַעַת נוֹצוֹת 

הֵן מַתְחִילוֹת לְהִתְרוֹמֵם, 

מְחַפְּשׂוֹת בַּיִת חָדָשׁ. 

  

הַכֹּל חוֹלֵף, 

רוּחַ תְּסַפֵּר הַכֹּל. 

אֵיךְ נוֹצַר וְקָמַל 

קָם וְנָפַל, 

אֶת כָּל קוֹרוֹת  

הַאֶרֶץ הַזֹּאת. 

  

אֵיךְ שָׁמַעְנוּ 

עַל הַמַּעֲבָר 

אִם הַנֶּצַח 

כְּלָל לֹא קַיָּם עֲבוּרֵנוּ? 

וּבְצוּרָה חֲלוּפִית, 

מַהוּ הַדָּבָר 

שֶׁאֵינוֹ חוֹלֵף? 

  

אֲנִי יוֹדֵעַ אֶת הַתְּשׁוּבָה, 

אֲפִלּוּ אֲסַפֵּר לָכֶם אוֹתָהּ בְּעַצְמִי. 

הַדָּבָר הַיָּחִיד  

שֶׁלְּעוֹלָם אֵינוֹ חוֹלֵף 

הוּא אֲנִי. 

מיהו המדבר?טאבי

ומהיכן הוא יודע זאת בכזאת פסקנות.

אתמהה.

הסבר קצרסופר צעיר

סוקרטס אומר ב'פיידון' של אפלטון שאנחנו למדים כל דבר מההפך שלו.

בגלל שיש עצב יש גם אושר, בלי עצב האושר היה מצב סטטי שלא היה מופרד מהשכבה הבסיסית ביותר של הקיום שלנו. הוא גם לא היה מקבל שם או כינוי.

הוא היה פשוט חלק בלתי נפרד מהטבע.

שאלתי את עצמי, מה עם נצח? הרי הוא ההפך של זמני. אבל אנחנו חיים בעולם שכולו זמני. מתי בכלל זכינו להכיר נצח?

הבנתי שלא חשבתי על זה נכון, כל בן אדם רואה בגבולות הדמיון שלו את גבולות העולם.

הדבר היחיד שנצחי בשבילנו הוא ה'אני', הוא הדבר היחיד שמלווה אותנו לאורך כל הדרך. הוא מעין 'נצח' פרטי שיש לכל אחד מאיתנו.

בשבילי, אני קיים לנצח במובן המסוים הזה. ואתה קיים לנצח במובן דומה, אבל אחר, אחד שאיש מלבדך לא יכיר.

הרי כולנו חיים באותו עולם, אבל כל אחד מקבל חתיכה אחרת ממנו, והיא 'נצחית' בשבילו.

מי שרוצה מוזמן לנסות להרחיב את הרעיונות האלו, השיר פשוט מבטא אותם בתמציתיות.

הממ,טאבי

לגבי החלק הראשון אינני מקבל את הנחת היסוד. ברור אמנם שהעולם כפי שאנינו מכירים אותו בנוי באופן של יחסות אבל לוּ הייתה מציאות של אור, זה לא שלא היה אור. אולי לא היה מושג של בוקר (לבקר ולהפריד) ביחס ללילה.

גם הקיום שלנו, יש מושג ברור של קיום ואי־קיום. ואפשר באופן מוחשי מאוד להרגיש את הקיום שלנו, למרות שאין לנו מושג מהו היעדר תודעה. הניגוד בין ה"אני" לאחר מבליט את הפלא אבל זה הכיוון שאני נוטה לקבל.

נצח הוא מושג מופשט, כמו האינסוף. אולי אין שום נצח כלל והכל יתקפל בעוד מיליארדי שנה. או לא יתקפל. או גם יתקםל וגם לא יתקפל.

למרות האפיל הפילוסופי קשה לי לתפוש את האני כיחידה של נצח.

אני חושב שללא חושך האור לא היה מובחן משאר המציאותסופר צעיראחרונה

אבל אני מקבל את מה שאתה אומר, בהחלט עניינה אותי החוויה הסובייקטיבית של כל אחד מאיתנו, שבה הדבר היחיד שתמיד קיים הוא האני שלנו.

משהו מעין אני חושב משמע אני קיים - משהו שמעמיד את הקיום על בסיס האני, עוד לפני הפילוסופיה והשירה.

בריכה, לא־כלוםטאבי

זאת מדי־ערב

טבילה בבריכת לא־כלום.

 

הלא־כלום הזה, מדי־ערב

מְאַכֵּל ומאכל

עד לנקודה האינפיניטיסימלית

הגו סיגים בלא־כלום.

 

ואני בהחלט טהור יותר, אם אני נותר בַּלא־כלום.

ועצוב יותר.

לומד לוותר.

וידיי מלאות בלא־כלום

ולבי גדוש עד גדותיו בלא־כלום.

 

ואת הלא־כלום הזה כבר אסור לחבק

ולא את הבקבוק לשבור, כבר אסור.

ניוותר,

ניוותר בלא־כלום,

אך ניוותר.