משקל היאמבוס – אתגר שבועי בעקבות הסדנא של אלון ברנד במפגשנפתלי הדג
אתגר שבועי – משקלים בסיסיים

האתגר הזה בא בהמשך לסדנא הנהדרת שהעביר אלון ברנד במפגש בשבוע שעבר. מקוצר הזמן, הוא לא הספיק להגיע לחלק היישומי, ולכן חשבנו שאפשר להמשיך את הסדנא כאתגר בפורום.

בסדנא אלון לימד אותנו על משקלים באופן כללי, ובפרט על שני המשחקים הבסיסיים: היאמבוס והאניפסט.

משקל הוא החלק המוזיקלי בשירה, קצב קבוע או משתנה שהוא חלק חשוב ביצירה של שירה (בסגנון הקלאסי). בשירה הקדומה, שחילקה בין הברות ארוכות לקצרות, בא המשקל לידי ביטוי בצורות אלו. לעומת זאת, בשירה העברית החל מדור קום המדינה, שהתבססה על מסורת השירה האירופית (ועל ההגייה הספרדית, המלרעית), המשקלים באים לידי ביטוי בסדר ההברות המוטעמות ושאינן. המשקל הוא לא רק חוק שבא מלמעלה למטה, יש לו קשר לאופי השיר, לתכנים שלו ולאווירה ששורה עליו.

לפני שנדבר על המשקלים עצמם, תזכורת קטנה בהקשר של הטעמה. הטענה היא החלק המודגש במילה. בעברית, החלק המוטעם יהיה בהברה האחרונה (מלרע) או בהברה הלפני-אחרונה (מלעיל). איך סוגרים את השמות? לפי מיקום הע'. מלרע, בסוף. מלעיל, באמצע.
נפתליייי, מלרע. נפתאאאלי, מלעיל. זוהי הטעמה.

המשקל הראשון, והבסיסי ביותר, הוא היאמבוס. בשיר יאמבי (כלומר, כזה שנכתב במשקל יאמבוס), ההטעמה תהיה זוגית, כלומר: (בד''כ) הברה לא מוטעמת ולאחריה הברה מוטעמת, או להפך.

דוגמא לשיר יאמבי, שבנוי מזוגות של הברה מוטעמת (U) שלאחריה הברה לא מוטעמת (-):
שָׁם הָרֵי גוֹלָן, הוֹשֵׁט הַיָּד וְגַע בָּם!

ואם נקרא ע''פ המשקל:
שםה ריגו לןהו שטה ידו געבם
(נסו שנייה לקרוא את השורה כשכל המילים במלרע ותשימו לב למקצב שמשתבש).

שימו לב להמשך השיר ולקצב שנשמר בו:
שָׁם הָרֵי גוֹלָן, הוֹשֵׁט הַיָּד וְגַע בָּם! –
בִּדְמָמָה בּוֹטַחַת מְצַוִּים: עֲצֹר.
בִּבְדִידוּת קוֹרֶנֶת נָם חֶרְמוֹן הַסַבָּא
וְצִנָּה נוֹשֶׁבֶת מִפִּסְגַּת הַצְּחוֹר.

שָׁם עַל חוֹף הַיָּם יֵשׁ דֶּקֶל שְׁפַל צַמֶּרֶת,
סְתוּר שֵׂעָר הַדֶּקֶל כְּתִינוֹק שׁוֹבָב,
שֶׁגָּלַשׁ לְמַטָּה וּבְמֵי כִּנֶּרֶת
מְשַׁכְשֵׁךְ רַגְלָיו.

מַה יִּרְבּוּ פְּרָחִים בַּחֹרֶף עַל הַכֶּרַכְּ,
דַּם הַכַּלָנִית וְכֶתֶם הַכַּרְכֹּם,
יֵשׁ יָמִים – פִּי שֶׁבַע אָז יָרֹק הַיֶּרֶק,
פִּי שִׁבְעִים תְּכֻלָּה הַתְּכֵלֶת בַּמָּרוֹם.

גַּם כִּי אִוָּרֵש וַאֲהַלֵּךְ שְׁחוֹחַ,
וְהָיָה הַלֵּב לְמַשּׁוּאוֹת זָרִים –
הַאוּכַל לִבְגֹּד בָּךְ, הַאוּכַל לִשְׁכֹּחַ
חֶסֶד נְעוּרִים?

מרבית השורות בנויות במבנה של שלושה מחזורים, כלומר שש הברות בשורה.

משימה:
בהודעה הפותחת מחכה לכם רשימה של כמה שירים יאמביים, בחרו שורה מאחד מהם (או משיר יאמבי אחר) והמשיכו אותה לשיר משלכם תוך שמירה על המשקל
שירים יאמביים לדוגמאנפתלי הדג
על חטא / יונתן רטוש

וְהוּא מַכֶּה עַל חֵטְא 
וְהוּא מַכֶּה עַל תֹּהוּ
וְהוּא מַרְעִיד מֵיתָר פָּקַע אִבּוֹ בִּכְדִי 
וְהוּא דָּמוּם כַּהֵד 
וּמְרַצֵּד כָּמֹהוּ
הוּא מִצְטַמֵּר לְמַנְגִּינַת לְכָה-דּוֹדִי.

אַתְּ יְחִידָה כַּצֵּל 
אַתְּ בּוֹגֵדָה כַּנַּחַל 
אַתְּ תִּצְעֲנִי לַכֹּל, לְכָל עוֹבֵר וָשָׁב 
אַתְּ מְתוּקָה כַּלֵּיל 
אַתְּ חֲמֻקָּה כַּשַּׁחַל 
אַתְּ מְפַכָּה כְּנַחַל בַּשָּׁרָב.

וְהוּא בּוֹעֵר כַּלֵּב
וְהוּא כָּבֶה כָּעַיִן 
וְהוּא דּוֹלֵק בְּלַהַב נֵר נִשְׁמַת אָדָם
וְהוּא חוֹמֵר כַּגֵּו
וְהוּא כָּבֵד כַּיַּיִן 
הוּא מִתְנוֹדֵד לְמַנְגִּינַת בָּשָׂר וָדָם.

אַתְּ יְחִידָה כַּצֵּל 
אַתְּ בּוֹגֵדָה כַּנַּחַל 
אַתְּ תִּלְהֲטִי לַכֹּל, לְכָל עוֹבֵר וָשָׁב 
אַתְּ אֲפֵלָה כַּלֵּיל 
אַתְּ אוֹכֵלָה כַּשַּׁחַל 
אַתְּ שׁוֹקֵקָה כְּנַחַל בַּצָּרָב.

וְהוּא מֻכֶּה כַּלֵּב 
וְהוּא נִרְתָּע כָּעַיִן
עָקוּד הוּא כְּחַיָּה בְּרֶצַע יְתָרִים 
וְהוּא שׁוֹתֵת כַּגֵּו
וְהוּא זוֹעֵק כַּיַּיִן
הוּא מַשְׁתַּרְבֵּט בְּלַהֲבוֹת בֵּין הַבְּתָרִים.

אַתְּ רוֹחֲפָה כַּצֵּל
אַתְּ לוֹקְקָה כַּנַּחַל
אַתְּ תִּלְחֲכִי בַּכֹּל, בְּכָל אֲשֶׁר יֹאהַב 
אַתְּ עֲרֻמָּה כַּלֵּיל 
אַתְּ יַחוּמָה כַּשַּׁחַל 
אַתְּ צוֹחֲקָה כְּנַחַל הָאַכְזָב.

וְהוּא קָשֶׁה כַּלֵּב 
וְהוּא נוֹקֵב כָּעַיִן 
הוּא מְבַקֵּשׁ כַּפֵּר הַחֵטְא אֲשֶׁר חָטָאת 
וְהֵא רַחוּם כַּגֵּו 
וְהוּא נִגָּר כַּיַּיִן 
הוּא מִתְנַגֵּן בְּבַהַט-אֶבֶן אֶת-נִשְׁמָת.

אַתְּ יְחִידָה כַּצֵּל 
אַתְּ מְפַכָּה כַּנַּחַל 
אַתְּ לְוֹהֲטָה לַכֹּל, לְכָל אֲשֶׁר יֹאהַב 
אַתְּ אֲלֵלָה כַּלֵּיל 
אַתְּ שַׁכּוּלָה כַּשַּׁחַל 
אַתְּ נְמוֹגָה כְּנַחַל בַּשָּׁרָב.

***

יעקב אורלנד

מִיהוּ הַמְּיַלֵּל בָּרוּחַ
וְהָרוּחַ בּוֹ?
מִיהוּ שֶׁהִשְׁאִיר פָּתוּחַ
אֶת דַּלְתֵי לִבּוֹ?
מִיהוּ, מִיהוּ, שֶׁמָּא כֶּלֶב
נָד עַל הַדְּרָכִים?
כִּי תָּמִיד בְּלַיְלָה דֶּלֶף
הַכְּלָבִים בּוֹכִים.

אוֹ אוּלַי זֹאת הָרַכֶּבֶת
שָׁם בָּעֲרָבָה,
שֶׁגָּזְלָה מִן הָאוֹהֶבֶת
אֶת מְאַהֲבָהּ?
אוֹ אוּלַי, אוּלַי זֶה יֶלֶד
שֶׁנּוֹלַד עָצוּב,
שֶׁהָיְתָה לוֹ אֵם אֻמְלֶלֶת
וְהָלְכָה בְּלִי שׁוּב?

מִיהוּ הַמְּיַלֵּל בָּרוּחַ
וּבְקוֹלוֹ הַשְּׁכוֹל?
מִי הַמִּתְפַּלֵּל לָנוּחַ
וְאֵינוֹ יָכוֹל?
זֶה שִׁיר-דֶּחִי, זֶה שִׁיר-בֶּכִי
שֶׁשָּׁרִים כֻּלָּם.
כָּךְ זוֹלֵג לוֹ עַל הַלֶּחִי
עֶצֶב הָעוֹלָם.

***

יאמבי 'אשכנזי' של טשרניחובסקי- 'לַיְלָה... לַיְלָה... לֵיל-אֱלִילִים'

לַיְלָה... לַיְלָה... לֵיל-אֱלִילִים,
לְלֹא-כּוֹכָב, לְלֹא-אוֹרוֹת,
שְׂרִידֵי שְׁעָרִים, שְׁיָר אֲשֵׁרוֹת,
עֵצִים עֹרִים פּוֹרְשֵׂי-פֹּארוֹת –

הָס! בִּנְתִיבָה נַעֲלָמָה
שָׁם צִפֳּרִים עוֹבְרוֹת, קוֹרְאוֹת!
קוֹל צִפֳּרִים נַעֲלָמוֹת – – –
הֲלָאֲפֵלָה אוֹ לַמְּאוֹרוֹת?!

צְלָלִים צָפִים, צְלָלִים צוֹלְלִים,
חוֹלְפִים חֶרֶשׁ כַּתִּנְשָׁמוֹת – – –
צְלָלִים חוֹלִים לִפְנות בֹּקֶר,
צְלָלִים נוּגִים עַל פְּנֵי קָמוֹת.

***

מחר אני אמות.
אתם תראו מחר
את שהיו עיניי
את שהיו פני.
לעת מחר אתם
באים על סף ביתי
לחלוק את הכבוד
ולחלק שלל.
מחר יהיה הכול
לכם ושלכם.
מחר אתם צודקים
בכול אשר תאמרו.
אבל היום אני
עומדת על הסף,
ואעבור גבולי
ואין מסיג אותו.


לאה גולדברג

***

ואם כבר אורלנד - אחד המפורסמים ביותר שלו, והוא גם יאמבי-

הָיוּ לֵילוֹת, אֲנִי אוֹתָם זוֹכֶרֶת,
אֲנִי אוֹתָם עַד סוֹף יָמַי אֶשָּׂא,
בַּמִּשְׁעוֹלִים בֵּין דְּגַנְיָה לְכִנֶּרֶת,
עָמְדָה עֶגְלַת חַיַּי הָעֲמוּסָה.
וְהוּא נִגַּשׁ: שִׁמְעִי אֵלַי, קְטַנְטֹנֶת,
אֲנִי בָּנִיתִי בַּיִת לְשִׁבְתֵּךְ,
אַתְּ תִּרְקְמִי בָּעֶרֶב לִי כֻּתֹּנֶת,
אֲנִי אֶנְהַג בַּיּוֹם אֶת עֶגְלָתֵךְ.
הוֹּא הָיָה אָז בָּהִיר וְגָבוֹהַּ כְּזֶמֶר,
הוּא נָהַג עֲגָלוֹת לַשָּׂדֶה הָרָחָב,
וַאֲנִי לוֹ כֻּתֹּנֶת הָיִיתִי רוֹקֶמֶת,
כֻּתֹּנֶת שֶׁל תְּכֵלֶת עִם פֶּרַח זָהָב.
הָיוּ לֵילוֹת, אֲנִי אוֹתָם זוֹכֶרֶת,
וְהוּא אֶת הָעֵצִים בַּגַּן הֵעִיד,
אֶת הַשְּׁבִילִים בֵּין דְּגַנְיָה לְכִנֶּרֶת,
כִּי רַק אוֹתִי יִשְׁמֹר לוֹ לְתָמִיד.
הָיָה הוֹלֵךְ וְשָׁב אֵלַי קוֹדֵחַ,
הָיָה נוֹשֵׂא דְּמוּתִי מִמּוּל פָּנָיו,
הַגִּידוּ נָא, הֲיֵשׁ בָּכֶם יוֹדֵעַ
אֵי אָנָה זֶה הָלַךְ לוֹ וְלֹא שָׁב?
אָז הָיִיתִי בּוֹכָה, אָז הָיִיתִי נִדְהֶמֶת,
בְּשָׂדוֹת רְחוֹקִים עוֹד הָלַכְתִּי אֵלָיו,
אָנֹכִי עוֹד נוֹשֵׂאת כֻּתָּנְתּוֹ הַמְּרֻקֶּמֶת,
כֻּתֹּנֶת שֶׁל תְּכֵלֶת עִם פֶּרַח זָהָב.
הָיוּ לֵילוֹת, אֲנִי אוֹתָם זוֹכֶרֶת,
אֲנִי אוֹתָם עַד סוֹף יָמַי אֶשָּׂא.

***

ואלתרמן הנפלא -

דּוּמִיָּה בַּמֶּרְחָבִים שׂוֹרֶקֶת.
בֹּהַק הַסַּכִּין בְּעֵין הַחֲתוּלִים.
לַיְלָה. כַּמָּה לַיְלָה! בַּשָּׁמַיִם שֶׁקֶט.
כּוֹכָבִים בְּחִתּוּלִים.

זְמַן רָחָב, רָחָב. הַלֵּב צִלְצֵל אַלְפַּיִם.
טַל, כְּמוֹ פְּגִישָׁה, אֶת הָרִיסִים הִצְעִיף.
בְּמַגְלֵב זָהָב פַּנָּס מַפִּיל אַפַּיִם
עֲבָדִים שְׁחוֹרִים לְרֹחַב הָרָצִיף.

רוּחַ קַיִץ שָׁטָה. עֲמוּמָה. רוֹגֶשֶׁת.
עַל כִּתְפֵי גַנִּים שְׂפָתֶיהָ נִשְׁפָּכוֹת.
רֹע יְרַקְרַק. תְּסִיסַת אוֹרוֹת וָחֶשֶׁד.
רְתִיחַת מַטְמוֹן בַּקֶּצֶף הַשָּׁחֹר.

וְהַרְחֵק לַגֹּבַהּ, בִּנְהִימָה מֻרְעֶבֶת,
עִיר אֲשֶׁר עֵינֶיהָ זֹהַב מְצֻפּוֹת,
מִתְאַדָּה בְּזַעַם, בְּתִמְרוֹת הָאֶבֶן,
שֶׁל הַמִּגְדָּלִים וְהַכִּפּוֹת.

***

אהוד מנור, בשיר שנכתב בעקבות המנגינה שלו (ולא להיפך!) להראותך כוחו דניגון בהשפעה על המשקל

שׁוּב אֲנִי כָּאן לְיָדְךָ
וְשׁוּב הוֹלֵם לִבִּי אִתְּךָ,
אַךְ איֵפֹה הֵם כֻּלָּם,
אוֹתָם יַלְדֵי הַשֶּׁמֶשׁ?
הַסִּירוֹת כֻּלָּן טָבְעוּ
וְחֲבֵרַי כֻּלָּם נָסְעוּ,
גִּשְׁרוֹן הָעֵץ שֶׁהִתְמוֹטֵט
עוֹד מְטַיֵּל בֵּין שְׁתֵּי גְּדוֹתֶיךָ.

הֲתִזְכֹּר אֶת הַשָּׁמַיִם
שֶׁטִּיְּלוּ עַל פְּנֵי הַמַּיִם,
אֶת הַכּוֹכָבִים שֶׁרָחֲצוּ בֵּין קְנֵי הַסּוּף.
הֲתִזְכֹּר שִׁירֵי יָרֵחַ
וְחָצָב בּוֹדֵד פּוֹרֵחַ,
אֶת הַמַּחְצָבָה שֶׁהִתְעַטְּפָה בְּאוֹר כּסוּף.

צְלִיל מֻכָּר קוֹלְטוֹת אָזְנַי,
אֲנִי עוֹצֵם אֶת שְׁתֵּי עֵינַי,
לְאָן הֵם נֶעֶלְמוּ, פַּעֲמוֹנֵי הַכֶּסֶף.
כְּשֶׁהָיְתָה כָּאן מְדוּרָה,
עָלָה עָשָׁן, עָלְתָה שִׁירָה,
וּבְאַחַת אַחַר חֲצוֹת,
זוֹכֵר, גִּלִּינוּ אֶת הַחֹשֶׁךְ.

הַכַּרְמֶל נִצָּב אֵיתָן,
יָרֹק צִבְעוֹ שֶׁל הַתִּלְתָּן,
מֵימֶיךָ לְעוֹלָם זוֹרְמִים בְּנַחַת.
גַּם הַיּוֹם, כְּמוֹ אֶתְמוֹל,
יָמִינָה כְּבִישׁ וְעֵץ מִשְּׂמֹאל,
וְרַק עֵינַיִם אֲחֵרוֹת
אֲנִי רוֹאֶה בְּתוֹךְ הַמַּיִם.

הֲתִזְכֹּר אֶת הַשָּׁמַיִם
שֶׁטִּיְּלוּ עַל פְּנֵי הַמַּיִם,
אֶת הַכּוֹכָבִים שֶׁרָחֲצוּ בֵּין קְנֵי הַסּוּף.
הֲתִזְכֹּר שִׁירֵי יָרֵחַ
וְחָצָב בּוֹדֵד פּוֹרֵחַ,
אֶת הַמַּחְצָבָה שֶׁהִתְעַטְּפָה בְּאוֹר כּסוּף.

***

אוֹמְרִים: יֶשְׁנָהּ אֶרֶץ / שאול טשרניחובסקי

אוֹמְרִים: יֶשְׁנָהּ אֶרֶץ,
אֶרֶץ שְׁכוּרַת שֶׁמֶשׁ – – –
אַיֵּה אוֹתָהּ אֶרֶץ,
אַיֵּה אוֹתָהּ שֶׁמֶשׁ?

אוֹמְרִים:
יֶשְׁנָהּ אֶרֶץ,
עַמּוּדֶיהָ שִׁבְעָה,
שִׁבְעָה כוֹכְבֵי-לֶכֶת
צָצִים עַל כָּל גִּבְעָה.

אֶרֶץ –
בָּהּ יִתְקַיֵּם
כָּל אֲשֶׁר אִישׁ קִוָּה –
אֵיפֹה הִיא הָאָרֶץ?
אַיֵּה אוֹתָהּ גִּבְעָה?

נִכְנַס
כָּל הַנִּכְנָס,
פָּגַע בְּאָח כְּהִגָּמְלוֹ,
פּוֹרֵשׂ אֵלָיו שָׁלוֹם –
וְאוֹר לָאִישׁ וְחָם לוֹ.

אַיָּם:
אוֹתָהּ אֶרֶץ,
כּוֹכְבֵי אוֹתָהּ גִּבְעָה?
מִי יַנְחֵנוּ דֶרֶךְ
יַגִּיד לִי הַנְּתִיבָה?

כְּבָר
עָבַרְנוּ כַמָּה
מִדְבָּרִיוֹת וְיַמִּים,
כְּבָר הָלַכְנוּ כַמָּה,
כֹּחוֹתֵינוּ תַמִּים.

כֵּיצַד
זֶה תָעִינוּ?
טֶרֶם הוּנַח לָנוּ?
אוֹתָהּ אֶרֶץ-שֶׁמֶשׁ,
אוֹתָהּ לֹא מָצָאנוּ.

אוּלַי – – –
כְּבָר אֵינֶנָּהּ?
וַדַּאי נִטַּל זִיוָהּ!
דָּבָר בִּשְׁבִילֵנוּ
אֲ-דֹנָי לֹא צִוָּה – – –

***

אֲנִי מַאֲמִין / שאול טשרניחובסקי

שַׁחֲקִי, שַׁחֲקִי עַל הַחֲלוֹמוֹת,
זוּ אֲנִי הַחוֹלֵם שָׁח.
שַׂחֲקִי כִּי בָאָדָם אַאֲמִין,
כִּי עוֹדֶנִּי מַאֲמִין בָּךְ.

כִּי עוֹד נַפְשִׁי דְּרוֹר שׁוֹאֶפֶת
לֹא מְכַרְתִּיהָ לְעֵגֶל-פָּז,
כִּי עוֹד אַאֲמִין גַּם בָּאָדָם,
גַּם בְּרוּחוֹ, רוּחַ עָז.

רוּחוֹ יַשְׁלִיךְ כַּבְלֵי-הֶבֶל,
יְרוֹמְמֶנּוּ בָּמֳתֵי-עָל;
לֹא בָּרָעָב יָמוּת עֹבֵד,
דְּרוֹר – לַנֶּפֶשׁ, פַּת – לַדָּל.

שַׂחֲקִי כִּי גַּם בְּרֵעוּת אַאֲמִין,
אַאֲמִין, כִּי עוֹד אֶמְצָא לֵב,
לֵב תִּקְוֹתַי גַּם תִּקְוֹתָיו,
יָחוּשׁ אֹשֶׁר, יָבִין כְּאֵב.

אַאֲמִינָה גַּם בֶּעָתִיד,
אַף אִם יִרְחַק זֶה הַיּוֹם,
אַךְ בּוֹא יָבוֹא – יִשְׂאוּ שָׁלוֹם
אָז וּבְרָכָה לְאֹם מִלְּאֹם.

יָשׁוּב יִפְרַח אָז גַּם עַמִּי,
וּבָאָרֶץ יָקוּם דּוֹר,
בַּרְזֶל-כְּבָלָיו יוּסַר מֶנּוּ,
עַיִן-בְּעַיִן יִרְאֶה אוֹר.

יִחְיֶה, יֶאֱהַב, יִפְעַל, יָעַשׂ,
דּוֹר בָּאָרֶץ אָמְנָם חָי
לֹא בֶּעָתִיד – בַּשָּׁמַיִם,
חַיֵּי-רוּחַ לוֹ אֵין דָי.

אָז שִׁיר חָדָשׁ יָשִׁיר מְשׁוֹרֵר,
לְיֹפִי וְנִשְׂגָּב לִבּוֹ עֵר;
לוֹ, לַצָּעִיר, מֵעַל קִבְרִי
פְּרָחִים יִלְקְטוּ לַזֵּר.
איי איזה שירים...כתם דיו
איזה כיף זה לקרוא מלא שירים נהדרים ברצף. (אמנם לא נותנים לכל שיר את היחס שמגיע לו, אבל זו הצצה חטופה לעולמות מופלאים...)
פלאי פלאים של שיריםנקדימון
איזה יופי צרוף. גנוז פה המון.
הי, תודה רבה!צופיה.

מוזמן לתייגני גם ב @אהבת ישראל!!

"כל הזכויות שמורות"לך דומיה תהילה

כל הזכויות שמורות

אתה נוגע בקניין רוחני

אתה בולע מילים שאמורות

לחבר בינך וביני.

 

אל תיקח אותן מאיתי

אל תחתום אותן בשמך

אותו תהליך ארוך ואיטי

בוא לא יבוא עמך.

 

 

 

 

 

______________

(זה עדיין קצת טיוטתי ואני יודע שזו לא הייתה המשימה,

אבל השתדלתי לשמור על המשקל).

איזה שיר נהדר.כתם דיו
לקחת נושא פשוט ולתת לו הסבר מרתק. הסתכלות של משורר... איזה רעיון יפה.

ודי רימית, אבל עדיין זה מתנגן מעולה לגמרי
(פלוס חריזה, אז בכלל..)
טוב, התחלתי משהוהדובדבן שבקצפתאחרונה

ואני לא מצליחה לגמור אותו. אז כמו שזה - 

 

צְלָלִים נוּגִים עַל פְּנֵי קָמוֹת

היו חורשים צמרמורת

בין כתפיו העייפות

לקראת סוף האשמורת.

 

היה דוהר בעמק זר

זקוף כשעורה:

יהי החושך למשמר,

ירח - מנורה.

 

היה הולך סמוך לתלם

ומצחו נחרש.

אבני שדה לחשו באלם

שיר לבוא פרש

 

שאצבעות ידיו - נחושת,

עצביו - פלדה,

עיני רוחו - כאש לוחשת

רחש אגדה --

 

הוזה, נביא, חולם חלום:

העמק מורשה.

אדמת מולדת תהלום

האת, המחרשה.

 

(וזהו. נגמרו לי המילים)

...אני הנני כאינני

@געגוע~ הרבה זמן שלא כתבת לנו..

משתוקקים

שברי חרס ואור יקרותחוזר

רפאל, ששמו נחצב בלב התפילה "רפאנו השם ונרפא", חש שחייו הפכו לבית מלאכה נטוש, שבו האור היחיד הוא נורה דולקת בחצי כוח, תלויה על בלימה. הוא היה איש תורה ומעשה, שהאמין כי בניין הנישואין הוא מקדש מעט – והוא גילה, באיחור כואב, כי המקדש שלו נבנה על חולות נודדים.

בחירתו ברחל (כך נקרא לה), הייתה פעם ככוס יין משובח בקידוש של שבת: נוצצת, מבטיחה, ובריח משכר של אושר נצחי. כעת, לאחר עשור, נדמה היה שהיין החמיץ, והכוס עצמה הפכה לכלי חרס סדוק, שכל ניסיון למזוג לתוכו רגש נוסף גורם לנזילה איטית וכואבת אל תוך האדמה הצחיחה.

 

כשהיה מחפש את דרכו בין קפלי הגמרא, היה מוצא את "עץ החיים" – עץ יציב, מעוגן באדמת יראת שמיים. אך כששב הביתה, הרגיש כאילו נכנס למבוך קנים יבשים שכל מגע בהם מפיק רק קולות חריקה צורמים ודקירות קטנות. רחל הייתה עבורו כשמיים מעוננים בעונת גשמים שבוששו לבוא: הבטחה לרוויה, אך בפועל – רק אפור אינסופי החוסם את אור השמש.

הוא ניסה, שוב ושוב, "לשקם את הקירות". כל שיחה איתה הייתה עבורו כניסיון לחבר חלקי פאזל של שני עולמות שונים: הוא הגיש לה את הפינה שלו, המשוישת והחמה, והיא הניחה מולה קטע מתכת קר, חד ובלתי תואם. לא הייתה התנגשות גדולה, אלא חוסר מגע מוחלט, כמו שני נהרות הזורמים במקביל – קרובים מאוד, אך המים שלהם לעולם לא יתערבבו.

 

הציפייה שלו לבית מלא שלווה ותורה הייתה כאנייה עוגנת בנמל בטוח. הנישואין, לעומת זאת, הפכו לספינה המטלטלת בין גלי תשרי סוערים, גם כשבחוץ שרר שקט מוחלט. היא הייתה עבורו מפת דרכים הפוכה: כל צעד שלקח על פיה הוביל אותו הלאה מן המטרה, אל תוך שממה רגשית גדולה.

כשהיה יושב בבית המדרש, הלימוד היה לו "נר לרגליי" – בהיר, קרוב, ומאיר את הצעד הבא. בבית, ההרגשה הייתה כניסיון ללכת לאורו של כוכב רחוק מאוד, שאינו נותן אור ממשי אלא רק תזכורת כואבת למרחק הבלתי ניתן לגישור. המטפורה החדה ביותר שריחפה מעל ראשו הייתה זו: הוא חי חיים של צדיק במרתף, מוקף בקדושה פנימית, בעוד חלון המרתף שלו נפתח היישר אל רחוב סואן וריקני, שהוא אינו חלק ממנו, אך הוא כבול אליו.

 

בכל בוקר, כשענד את התפילין, הרגיש רפאל שהוא "קושר את עצמו לשמיים" באהבה ויראה. ובכל ערב, כשהתיישב ליד שולחן הבית, הרגיש שהוא "משחרר חבל" שאמור לחבר אותו לאדמה, רק כדי לגלות שאין שם קרקע יציבה לאחוז בה. זו הייתה הדילמה המרה שלו: הרצון להמשיך לבנות על יסודות רעועים, מתוך אמונה בכוחה של הקדושה, מול ההכרה שאהבה אינה רק "חיבור נשמתי" אלא גם "התאמה ארצית", ושלושתה אבדה מזמן.

 

כאשר הלך רפאל בדרכו הביתה, משתרך בין הבתים הירושלמיים, ליבו היה כמנורה שבורה בחדר חשוך: היא עדיין זוכרת את יעודה להפיץ אור, אך הלהבה הפנימית שלה רועדת על קנה, מסרבת להתרומם.

הוא נזכר ברחלי, זו שהייתה לו כאילן פורח לפני שנים, ימים בהם כל מילה שלה הייתה ניגון טהור באוזניו. היא הייתה עבורו "זהב טהור" המופיע בתיאורי המקדש, מבטיח שלמות ויופי שאין שני לו. אך החיים, כפי שגילה, הם לא תמיד מזהב.

 

הבחירה ברחל הנוכחית הייתה כהנחת אבן פינה של בניין – צעד חד-משמעי שאי אפשר לשנות. אך רחלי הראשונה, זו שאבדה, נותרה עבורו כתוכנית אדריכלית מושלמת שנגנזה, עליה הוא שב ומעיין בדמיונו, יודע שהיא לעולם לא תצא אל הפועל.

היא הייתה עבורו כבריכת מים צלולים במדבר צמא, מקור חיים שאותו החמיץ ברגע של עיוורון. כעת, כל מגע מחשבתי בו הוא בגדר "הצצה לגן נעול": יפה להפליא, אך אסורה לחלוטין. הוא למד לחיות עם הזיכרון הזה כעם "מכתב קודש" חתום: תוכן יקר וקדוש, אך שאי אפשר לפתוח ולקרוא שוב.

 

רפאל הרגיש כי הנישואין שלו הנוכחיים הם כ"שדה קוצים", שכל צעד בו דורש זהירות וכאב. רחלי האבודה הייתה "כוכב הצפון" שלו – מגדלור יציב שהראה לו תמיד את הדרך הביתה. כעת, אותו כוכב שקע מעבר לאופק, והותיר אותו לבדו להתמודד עם "שמיים שחורים" שבהם אין נקודת ייחוס אמיתית.

 

הוא הכיר בכך שאהבתו הישנה היא "חוב ששולם בדמעות": אין דרך להחזיר את הזמן לאחור, וכל ניסיון לחזור אל אותו רגש הוא כ"הפעלת שעון ישן" שאין בו עוד מחוגים. הוא יכול לשמוע את קול הטיקטוק של הזמן שאבד, אך השעה הנוכחית – והמציאות הנוכחית – כובלת אותו בהווה.

 

היה זה מאבק מתמיד בין "האמת הגדולה" של מחויבותו הדתית והמשפחתית, לבין "האמת הקטנה" של ליבו, שעדיין שמר על גחלת קטנה עבור אותו חלום ישן.

חברה הראתה לי. מה חושבים?שלום לך ארץ

משפחה יקרה!
ראיתי אותו רץ 
בדמי חייו, אחרי כלנית או כלב שובב
מנסה לחזר למרות המשבר
מצא אהובה בתוך הכאב
ראיתיו שטוף בזיכרונותיו על חבריו שאין הם עוד כאן

ולך אימא רציתי לומר
שאיתך אני אבלה
קרעתי את הדש
וישבתי על שרפרף
הלב שבור
שתיים מדם
ועוד אלפים, אלפים מהאומה הגדולה
ישבתי, ובכיתי, ונקרעתי לגזרים
את הלב שלי אפחד כבר לא ישלים
כעסתי, את העולם שברתי.
איתך אבא כבר לא דיברתי
דיברתי כמו אומללה
מה נראלך? אתה משוגע? אתה בכלל לא מבין מה לקחת!
רציתי לשבור אותך בחזרה
את הלב שלך. שלי. בעוצמה.
לנקום על מה שנלקח ולא אקבל לעולם
אבל נמשכתי אליך בחזרה
אל הלב של אבא
למרות שלקבל ממך כבר לא יכולתי יותר
 

אז רציתי לספר שהלב נשאר שבור. מרוסק לחתיכות.
גם אם את זה קשה לראות
אבל מה לעשות שכבר אמרת
"אין דבר שלם יותר מלב שבור"
אז אבא שתדע שלמרות הכל אני סולחת'ך 
גם אם מה שעשית לא צודק
כי מה לעשות אתה חכם פי אלף.

נב. אז אותך מדינה, עליך עדין חולמת.
בך אקים משפחה לתפארת.
אך תמיד אשאיר בך חותם
שעליך נקבר אהובי ולא חזר

היא כתבה, שומרת על זכויות יוצריםשלום לך ארץאחרונה
מדבראני הנני כאינני

מחפש מוצא, אולי איזו דרך

פתחתי פתח, האם יש בזה ערך?

שוב נפלתי, מי יקימני?

וכל כך התחננתי, פניך אנה ממני


מאמין בהסתר, בכל התפאורה

ואין עם מי לדבר, לזרוק בו מרה

ואם אשבר, כבר לא נותרה בי צורה

וכיצד אתחבר, אמצא כנגד עזרה


נזרקתי בבור, אין פנים אין אחור

רק עקרב ונחש, מעורפל מהשחור

שדים וקליפות, פרשת אחרי מות

מול עדשת מצלמות, תופפות עלמות.


והנפש במנוסה, מאלקים התביישה

המרחק שוב כיסה, ערוותה הלבושה

והוא קורא לה שובי, זהו שמה (מ)מכבר

שכחה זהותה, בשטטה במדבר.

"ולמוות לא נתנני"תמהון לבב
עבר עריכה על ידי תמהון לבב בתאריך י"ד בכסלו תשפ"ו 18:16

ראיתי כופר אחד, מת באיוולתו,

קרבן על מזבח מולדתו.

שורות שורות באו לסופדו ולבכותו.


 

"זה העלם! הצעיר בשנים – בכיר בניו של ריבון העולמים!

והוא כתכשיט בהיכלו! קדוש יאמר לו!"


 

ואני מהרהר...

הרי בחייו היה כה שחור,

ובמותו – הרב אומר: "אין כמוהו צחור!"

"אם פשע וסרח – כעת הריהו מלאך!"

"מותו – כפרתנו, מותו – כפרתו, ונפלאית נחלתו"


 

ואני??

אלוהים, יודע תעלומות

– האין אני כופר, פושע וסורח??

ומה לי בעולם כזה להיות גורלי כאורח

בשבט עברתך מזדעק וצורח?


 

אם גם למעלה יש ניסים ואנשים הופכים לקדושים

בגופה מחוללת

– לכזאת נפשי מייחלת.

ואם על כל פשעים יכסו חיים המשתתקים

– הנה כל סעיפיי משתוקקים.


 

אלוהים אתה ידעת,

גופי ונפשי – כבר שבורים...

אך רוחי ונשמתי עדיין רק אליך הם עורגים,

קח אותי אליך! כאותם ההרוגים.


 

אם זו המשמעות, להיות רק שלך,

טהור, נקי, דבוק בשלימות

– אני כבר לא יכול לחכות למות...

...רחל יהודייה בדםאחרונה
יש בזה משהו שמעביר רטט
...רחל יהודייה בדם

והפחד.

הפחד מהריק הזה.

הדבר הריק הזה שרוצה שאהיה כמוהו.

שאבלע בתוכו.

שאבלע את עצמי.

הפחד שיחזור.

הפחד שהוא שם.

אורב. עדיין מחפש אותי.

איזה נאמנות.

אנשים כל כך רוצים נאמנות כזו אה?!.

ואני רק רוצה שייתן לי. ייתן לי להישאר אני.

ייתן לי מקום. ישאיר אותי אני.

והפחד הזה נמצא שם.

ואני מרימה את הראש.

וממשיכה.

לתפוס מקום. שאני אני.

יפה. נסתר. גבוה.טויוטה

תודה.

יפייפה וכל-כך נכוןידידיה ג
...רחל יהודייה בדםאחרונה
תודה..
מנהל? אפשר להעביר שירשור שלי לפה?תמהון לבב

(שתיקה רועמת) - ריק ומוסתר

 

זה? במקום שיהיה בפורום השני

בלתי אפשרי 😐אני הנני כאינני
כנס להודעה שםארץ השוקולדאחרונה

תלחץ על עריכה, תלחץ על בחר הכל, העתק ואז תפתח שרשור כאן.

(אל תעשה גזור כדי שלא יימחק לך בטעות)


אחר כך אתה יכול שוב לערוך שם ולמחוק את התוכן

תנועהמוריה.

הידית עולה אט אט ובסיבוב יורדת מטה. ועוד סיבוב: למעלה במאמץ ודחיפה חזקה למטה.

היא מתנשפת, אבל לא פוסקת. זוהי מלאכתה ואין לה אלא לעשותה בלי להתלונן. כל יום היא כאן, ניצבת על המשמר. דוחפת, מסובבת, מסיעה את הידית שוב ושוב על צירה בסיבוב.

כל תנועה שלה, כל דחיפה ולו הקטנה ביותר מקדמת עוד ועוד את המנוע, כל סיבוב וחצי סיבוב, מניע את העצם. בסוף כל יום היא מאשרת, אכן נראית התקדמות. היא סוקרת בעיניים מצומצמות את המרחק בין המקום בו היתה בתחילת היום לבין המקום בו היא כעת לאחר עבודה של יום תמים. אז היא מתמלאת סיפוק ונחת. אז היא יכולה לפרוש לנוח, להרוויח בביתה עם היקרים לה ולדעת כי עשתה את מלאכתה להיום.

ישנם ימים שהכל חלק והסיבוב פשוט הוא, כאילו מעצמה מסתובבת הידית. לעומתם יש ימים שהידית שחוקה וקשה לה לאחוז בה, שהיד האוחזת עייפה, או שהגלגל כבד עד מאד. לעיתים קרובות קורה שידיים נוספות בוחשות איתה בקלחת, ומסובבות ידיות הפוכות. אבל כל אלו, כמו אינם נוגעים לה, היא מגיעה בכל יום בשעת בוקר מוקדמת, מתייצבת בעמדתה ומסובבת, והידית נעה, והסיבוב מניע.

היא לא מנסה להיאבק, היא לא מוכיחה לאיש דבר, היא נוכחת ומסובבת ומניעה. אף כוח בעולם לא יוכל לה, אף כוח בעולם לא ימנע ממנה למלא את תפקידה במסירות. אף כוח בעולם לא יעצור אותה מלסובב ולהניע.

ויש התקדמות, וישנה תנועה.

תמיד ישנה תנועה.

° ° °

אלוקי, נשמה נתת בי, והיא אינה פוסקת מלסובב ולקדם אותי.

אתה בראתה, אתה יצרתה, ונפחתה בי והיא מניעה אותי אליך.

כל זמן שהנשמה בקרבי מודה אני לפניך עליה.

מענייןיוני.ו.אחרונה

אולי יעניין אותך