א. בענין העזרה בבית -
לענ"ד יש טעות די רווחת, הרבה פעמים אנו חושבים שכאשר אנו עושים משהו שההורים מבקשים ממנו אז אנו מקיימים מצוות כיבוד הורים, אך לענ"ד זה לא נכון... מצוות כיבוד הורים היא מצוה שבה אנו צריכים לעשות להורינו דברים שהם בכלל לא קשורים אלינו - להאכיל, להשקות, להלביש וכו',רוב העזרה בבית היא בדברים שבסוף גם אנו נהנים מהם....
מי אמר שאמי צריכה לבשל/לכבס/לנקות בשבילי?!
כשאני עוזר לה/מחליף אותה באחד מהדברים האלו ובדומים להם, זה עוד הרבה לפני מצוות כיבוד הורים, זה מוסר מאוד מאוד בסיסי שכאשר יש כמה שותפים בבית אזי כל אחד מחוייב לסייע להחזקת הבית (אני עוזר לעצמי! לא להורים...)
בנוסף לזה שבד"כ כל המגורים בבית נעשים על חשבון ההורים למרות שאין להם שום חובה לעשות זאת (בגיל הזה).
האם זה לא בסיס שבבסיס שגם אנו נעזור בזה, ובטח כאשר ההורים חולים אז נחליף אותם, וזה עוד הרבה לפני מצוות כיבוד הורים. ודווקא כאשר אמא חולה אפשר להרוויח מצוות כיבוד הורים ממש לעזור לאכול ולהתלבש וכו' (אם יש צורך...)
צריך להתבונן בזה שההורים עובדים כ"כ קשה בשבילנו בלי שאנו בכלל שמים לב, אז לפעמים יש הזדמנות טיפונת להחזיר להם...
אצלי בבית לא קרה אף פעם שאמי אמרה השבת אין מה לאכול כי יש לי עומס בעבודה/לא מרגישה טוב וכו', אלא תמיד עושה מאמץ גדול גם כשזה קשה... אז פעם אחת אולי גם אנו יכולים...
גם על מצוות כיבוד הורים שהיא עזרה רק להורים המהר"ל כותב שזו המצוה עם המוסר הכי פשוט - אחרי כל ההשקעה והעמל שהשקיעו בגידול שלנו, אז ק"ו כשמדובר במקרה שחיים ביחד עם ההורים שכמעט כל העזרה זה לא עזרה להורים אלא פשוט כי אנו שותפים בבית אז ברור שגם אנו עוסקים בהחזקתו...
ח"ו לא באתי לתת מוסר אלא רק לעורר אולי להתבונן בצורה עמוקה יותר על המציאות (וזה לא קל לחיות ממש את ההתבוננות הזו, אבל לפחות יש שאיפה לשם...)
ב. סיימת ש"אני מקווה להמשיך להאמין באמת שבעז"ה יהיה בסדר כי ה' יעזור", ואני אומר שצריך להאמין שהכל הוא עכשיו בְסדר מכיון שהכל מסודר בָסדר האלוקי, וכל מה שנעשה בעולם הכל הוא לטובתנו.
הרב קוק כותב (עולת ראיה, א):
"יסוד הבטחון, המעלה את האדם לתכונת קדושה עליונה, רוממות נפש וגדולת קדש, הוא לא אותו הציור, שהאדם יצייר בעצמו שהא בטוח, שמה שהוא דורש ומבקש, וחושב שהוא דרוש לו, ימלא ד', כי אפשר שמה שהוא חושב, שהוא הטוב, הוא ההפך מהאמת. אלא שהוא בטוח בחסד עליון, שברא את העולם ובנה אותו, וכוננו, ומשגיח עליו ברב חסד, ועל כן אין מקום לשום דאגה, לשום עצבון רוח, כי הלא יודעים אנו, שחסד אל נטוי על כל יצוריו, והננו נכנסים תחת כנפי חסדו בכל רגע...".
אם נחיה את הדברים הללו אזי יהיה לנו יותר קל, כפי שהרב קוק כותב במקום אחר (קבצים מכתי"ק, א):
"כל הניגודים המולידים הירוס וצער, הנם תמיד מיוסדים על יסוד מניעת ההכרה. למשל, הניגוד שבין הערב והטוב, שהוא כל היסוד היותר קשה שבמוסר, מתי הוא חריף ובולט הרבה – כל זמן שלא נשלמה ההכרה בטהרתה. אבל כל זמן שהאדם הולך ומתעלה, ומדותיו ותכונותיו נעשות נפעלות על פי ההכרעה של השכל, אז כל מה שהוא מועיל וטוב נעשה גם כן ערב. וכיון שהעונג נכנס בתוכו, יוכל הוא לבא למרום קצו, עד אותה המדרגה שהוא ממתיק גם כן את כל המרירות, ומשים את כל היסורים לדברים חביבים, ערבים ונאהבים, ואז פקעה לה כל השאלה על דבר הטוב והערב, כי כל הטוב הוא גם כן ערב. על כן באמת אנו צריכים להשכיל אל שאלת המוסר בשרשה, שהיא אינה גומרת את חשבונה בנצחון הטוב את הערב, כי אם בתגבורת הטוב בשטף כזה עד שהערב כולו נכנס בחוגו. זאת היא הגאולה האמיתית, המיועדת להני דמהפכין מרירו למתיקו".
יש הרבה מה להעמיק בפיסקא... אבל באופן כללי הכוונה שאם נבין בשכל שבעצם הכל לטובתנו, אזי כמה שנצליח לחיות את הדברים שהכל לטובתנו אז הכל יהפך להיות מרק טוב לגם ערב ומתוק לנו...
יצא לי ממש ארוך....
מקוה שיעזור למישהו, לי מה שכתבתי בטוח כבר עזר לי וברר לי יותר את הדברים...
