אח, סמלים.

אין עליו, סמל 1. ארגז סמלים ("כולם להסתובב! ארגז סמלים נפתח!" aka "ארון הברית".)

"סוללה 405, פתחו שעון! סוללה 405, פתחו שעון."

"בזמן הבא אתם יוצאים לשעת ט"ש. כולם מתקלחים (בפקודה) ומדברים עם הבית- "אבא אמא, כיף לי בשיבטה ואני אוהב ת'סמלים שלי."

אז סוף סוף התחלנו טירונות. 

אחרי שבוע וחצי של מסדרים בשמש, תיזוזים וטרטורים, פתיחת שעונים-

התחלנו תקופה של מסדרים בשמש, תיזוזים, טרטורים ופתיחת שעונים.

אה,

ומלא דברים חדשים ומענינים, סטנדרטים גבוהים יותר בכל התחומים, וסוף סוף מתחילים להראות כמו חיילים.

אז מה היה לנו?

ערב רעל ולילה לבן לשפצורים.

שעת ט"ש מוקדמת ממש (20:15-19:15 בערך)

הלכנו לישון אחרי סיפור הזוי שאנחנו נצטרך לקום ב22:00 למטבח, משהו עם מלכודות עכברים (וחיוך שטני על פני הסמל).

בסביבות 21 וחצי פרצו לחדרים שלנו עם פנים צבועות בצבעי מלחמה, יריות נשמעו באוויר (כדורי סרק). 

"הקפצה!!! כולם החוצה עכשיו!!!" 

נרגשים התארגנו זריז ויצאנו. בחוץ היו הצוות, רצים הלוך ושוב, עם הנשקים כלפי מעלה כמו חמאסניקים. 

עמדנו בשני טורים (פלגה 1 ופלגה 2)

המפל"ג צועק - "פלגה 1 אחרי!!! כולם 10 אצבעות על הנשקים, אתם לוחמים!!!".

רצנו אחריו בשאגות "יאללה נמר!!!" 

רצנו אל מחוץ לבסיס, שם היו אבוקות שתחמו שטח מסוים. רצנו לשם ועמדנו בח' סוללתית.

תומ"ת (תותח מתנייע, הכלי המרכזי בתותחנים) בא ועשה קצת רעש, ואז קפצו ממנו צוות שהתחיל נוהל קרב מגניב ומשעשע, רצים לעבר החושך, מתפרסים ויורים יריות סרק.

נאום מוטיבציה של המסו"ל (מפקד סוללה, מקביל למ"פ)

כתובות אש מגניבות ביותר של 405 (מספר הסוללה) "נמר" (שם הגדוד) והסמל - נמר. 

אח"כ הקריאו את הצוותים החדשים (שהוחלפו עכשיו לאחר טרום טירונות), והצוות שלנו יצא בריצה עם המפק"צ.

עצירה קטנה, הקראה וחלוקת צ'ופר קטן עם משפט חכם ומנחה, וחזרה לסוללה.

ישבנו לשיחה היכרות צוותית, היה משעשע ממש.

(אני: "עובדה לא קשורה? אני ממש אוהב פינגווינים, ואפילו יש לי אחד בחדר."

-"אמיתי?"  

-" בטח, כאו בחום של שיבטה." (קיבלתי אותו מ@שלולית. שוב ד"ש תהיי גאה בזה שעכשיו כל הצוות שלי מכיר אותו, והוא אפילו קיבל שם "בן-אנטארטיקה" [שזה שנון, קחו רגע ]).

אח"כ שיפצו"רים, שבזמן הקצר שהיה לי לפני ששלחו אותי לישון יחד עם שאר תורני המטבח למחר הספקתי רק לשפצ"ר רצועה לנשק בעזרת חברים שלי.

-שבת אדירה ביותר.

קבלת שבת על מדי א', הנשק עלי. הרגשה אחרת.

עוצמות של כל החבר'ה שבאו להתפלל - ביינישים, מסורתיים, המכונים חילונים. קצינים, סמלים, מפקדים, חיילים מבצעיים וטירונים. 

סעודה מבאסת קצת, רק התורנים. שרנו קצת אז היה נחמד, אבל לא היינו עם כולם.

אחרי שסיימנו לקפל שם חזרנו לסוללה, והצטרפתי לעונג שבת מאולתר של החבר'ה. קצת שירים, צ'וקולוקים.

אח"כ שיחה טובה וארוכה עם חבר מהסוללה, ולישון.

תפילת שחרית מרוממת.

קידוש, ארוחת בוקר (ככה זה בצה"ל... ), צהריים ואז הלכנו לבית הכנסת ללמוד.

בצהריים היה עונג שבת רשמי של הגדודים נמר (שלנו) וקרן (גם שם יש ביינישים) וכל מי שרצה הצטרף.

רב הבסיס יזם ונכח, והרס"פים של שני הגדודים הוציאו לפועל עונג שבת מכובד, כשהם סיפקו את הצ'וקולוקים.

דברי תורה, שירים בשפע, קצת דיונים. חיזוק אדיר.

סעודה שלישית, ויציאה לערבית.

לפני ערבית התחילו החבר'ה מישיבת ההסדר בצפת לרקוד, והרקידו את כולנו יחד איתם.

"עבדו!" "עבדו!" "את!" "ה'" "בשבטה!" "בשבטה!!!!" "בואו!!" "לפניו!" "ברננה!!"

ועבדו את ה' בשבטה...
היה חזק ביותר, בהרבה רמות. רקדנו הרבה, התפללנו, ואז הבדלה נוסח קרליבך יפה, וחזל"ש.

- שבוע שעבר חתמנו על נשק, למדנו עליו, והשבוע ירדנו לשטח והתחלנו לאפס את הנשקים במטווחים. 

חוויה, אין ספק. לטווח בחום זה מאתגר, אבל כשהרוח נעימה ואין לחץ, רק אתה והנשק - זה אדיר. 

קולות של ירי מסביב בכל רגע נתון. ריח של אבקת שרפה. רתע הנשק בירי, מעצורים, ירי חלק, פקודות.

-"נשק 60 מעלות!"

-"נשק 60 מעלות המפל"ג!"

-"5 אצבעות ידית אחיזה!"

-"5 אצבעות ידית אחיזה המפל"ג!"

-"ודא נצירה!"

-"ודא נצירה המפל"ג!"

-"מחסנית הכנס בהטייה!"

-"מחסנית הכנס בהטייה המפל"ג!"

-"נשק טען!"

-"נשק טען המפל"ג!

-"מצב שכיבה עבור, קנה מול מטרות!"

-"מצב שכיבה עבור, קנה מול מטרות המפל"ג!"

-"רשאים ירי עפ"י אישור מפקדים".

מקבצים, קליקים, זוויות, ממ"ח נמס"ה (שבע עקרונות הקליעה), בדיקת תוצאות.

סוף סוף מתחילים להרגיש קרביים.

בשבוע שטח חיינו על מנ"קים (לא נורא בכלל, ויותר טוב מארוחה סניפית סטנדרטית (אהמ אהמ @שלולית )

נהלי הקפצות, שיעורים, תרגול יבשים קצר (וחדלי חום בכל רגע)

בר אור שהתבטל אז עשינו מד"ס במקום (Giant set),

ואז ביום האחרון - מלא רמזים על מסע מתקרב.

בחני בטיחות על מסעות, מסדרי מימיות, תרגילי כוננות...

"7 זוז!!!" 

אחרי 3 נסיונות סיימנו והיינו מוכנים, כוננות מלאה.

אפודים, מחסניות, מימיות, אגמ"קים צוותיים. 

הצוות עומד בח', מספרי ברזל מחולקים.

כיאה לצוות 1 א' האגדי, יצאנו ראשונים. 

קצב זריז. מדי פעם רצים קצת. (עקפנו בדרך חבר'ה שיצאו 20 דק' לפנינו )

החזקים מתגלים, וכולם תותחים אחד אחד. עוזרים אחד לשני, נותנים יד וכתף כשצריך.

ספרינט בסוף, מגיעים לסוללה (סה"כ 3.6 ק"מ).

מתיחות, צעקות התלהבות, מורלים, כיפאק למפקד, שוקולד למפקד (שחילק לכולם), צ'ופר לקשר השפיץ שרץ יותר מכולם (ארנק שווה עם סמל הגדוד אאל"ט והקדשה קצרה).

יום חמישי מרוח למדי, שיעורים, שיחות פלגתיות (דיונים ערכיים... "רוח צה"ל") ושיחה סוללתית של המסו"ל.

וזהו, הביתה.

חייב דחוף.

(בייניש)

הרבה התחיל כאן.

כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים

מסגרת שונה לתקשורת.

לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.

ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.

נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.

או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.

ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.

מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.

קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...

רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.

בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.

אין סוף. בסוף זה רק אני.

אתם אולי מכירים את המנהלים של פורום ישל"צ? אני רוצה להכנס אליו והוא נעול