ראשית, כל כך שמחה שפתאום נחשפתי לפורום הזה שלא ידעתי על קיומו. קראתי קצת שרשורים קודמים והזדהתי עם הרבה דברים ולכן זה גרם לי לכתוב גם.
אנסה לקצר למרות שזה יהיה קשה.
אז ככה- אנחנו נשואים 7 שנים + 3 ילדים.
בעלי אדם מקסים ביותר. אבא טוב לילדים, דואג לכולנו, תמיד משתדל לעזור בכל ובהחלט שותף פעיל בכל, בנוסף הוא איש אוהב שבדרך כלל מראה אהבה ויוזם- בניגוד מוחלט אליי.
שנינו עובדים במשרות מלאות וטובעניות. גרים רחוק מהמשפחות שלנו מה שאומר שאין לנו עזרה בשום דבר בכלל.
לא מבחינה כלכלית, לא עם הילדים, גם לשבתות למשפחה אנחנו נוסעים פעם בחצי שנה בערך.פשוט הכל הכל לבד.
השגרה והעומס היומיומי מתישים אותנו (אותי בעיקר- או שרק אני מראה זאת כל כך- רק לו כמובן)
מהרגע שנולד הילד הראשון (שנה אחרי החתונה) לא יצאנו לשום נופש לבד. כי אין איפה להשאיר את הילדים וגם כי אני קצת לא סומכת על אף אחד.
באופן כללי בתקופה האחרונה אני מרגישה שהזוגיות שלנו דיי מתה. יש את השגרה, והצרכים של הילדים, והמטלות הבלתי נגמרות של הבית, והעבודה וכו (ואני גם חולת ניקיון ופרפקציוניסטית ברמות מה שלא תורם לעניין ולא מפחית מהמטלות היומיות- אני כל ערב מסיימת מטלות ב12 בלילה לכל הפחות מה שכמובן לא מותיר לי כוחות לנשום בערך).
כשאני מנסה לחשוב על זה לעומק ממתי המצב כך קשה לי ממש לשים את האצבע על זמן ספציפי- כנראה מלידת הראשון.
אני גם דיי קרירה ולרוב אין לי כוח ויש ימים שאני מרגישה שאני לחלוטין קורסת מהעומס.
בפועל- מי שיסתכל עליי מהצד לעולם לא יאמין- אני אישה מטופחת, הילדים תמיד מתוקתקים והבית מצוחצח, אנחנו נראים זוג מתוק למרות שבפועל אין הרבה מעבר (יש שיחות זורמות והכל אבל פחות יחס זוגי) ואני נראית האישה הכי חזקה בעולם שמתמודדת עם הכל ותמיד בשליטה. ממש סופר וומן אבל בפנים (בבית) אני נשברת המון ומרגישה ש- למה צריך את כל העבודה הסיזיפית הזאת? השגרה המטורפת של בית-ילדים-עבודה ובנוסף לה זוגיות שאינה מרקיעת שחקים בלשון המעטה..
אז מה בעצם אני רוצה מכם-
מודעת לזה שיצא לי נורא מבולגן ומבולבל.
בגדול לא יודעת איך להפוך את עצמי לפחות קרירה ויותר אוהבת ושמחה (אני פחות משנה אחרי לידה אז כנראה גם ההנקה והגלולות משפיעות המון אז גם בזה אני מתכננת לטפל) פחות טכנית (ביומיום תמיד מתנהלת לפי זמנים ומטלות) בגלל שבשנים האחרונות להיות קרירה לבעלי זה המצב הטבעי שלי נראה לי מוזר פתאום להתנהג אחרת . תכלס לא מצליחה לבצע את זה.
וגם- איך מצליחים לשרוד בחיים מטורפים שכאלו כשמרגישים שרק רצים כל הזמן ולא נחים לרגע.. רצים רצים ואף פעם לא מגיעים ליעד.. עייפתי.
מצד שני ממש רוצה לשנות ולהשתנות- קודם כל למען בעלי שהוא אדם מדהים ובהחלט מגיע לו אישה שמחה ואוהבת ולא רק בית נקי ומסודר ואכל מוכן.
וגם למען הילדים- רוצה שיראו מודל של בני זוג אוהבים ומעריכים - מה שאני בתור ילדה לא ראיתי. כנראה שזו גם אחת הסיבות להיותי כזאת.
חפרתי ממש, אשמח לדעותיכם ועצותיכם
אנסה לקצר למרות שזה יהיה קשה.
אז ככה- אנחנו נשואים 7 שנים + 3 ילדים.
בעלי אדם מקסים ביותר. אבא טוב לילדים, דואג לכולנו, תמיד משתדל לעזור בכל ובהחלט שותף פעיל בכל, בנוסף הוא איש אוהב שבדרך כלל מראה אהבה ויוזם- בניגוד מוחלט אליי.
שנינו עובדים במשרות מלאות וטובעניות. גרים רחוק מהמשפחות שלנו מה שאומר שאין לנו עזרה בשום דבר בכלל.
לא מבחינה כלכלית, לא עם הילדים, גם לשבתות למשפחה אנחנו נוסעים פעם בחצי שנה בערך.פשוט הכל הכל לבד.
השגרה והעומס היומיומי מתישים אותנו (אותי בעיקר- או שרק אני מראה זאת כל כך- רק לו כמובן)
מהרגע שנולד הילד הראשון (שנה אחרי החתונה) לא יצאנו לשום נופש לבד. כי אין איפה להשאיר את הילדים וגם כי אני קצת לא סומכת על אף אחד.
באופן כללי בתקופה האחרונה אני מרגישה שהזוגיות שלנו דיי מתה. יש את השגרה, והצרכים של הילדים, והמטלות הבלתי נגמרות של הבית, והעבודה וכו (ואני גם חולת ניקיון ופרפקציוניסטית ברמות מה שלא תורם לעניין ולא מפחית מהמטלות היומיות- אני כל ערב מסיימת מטלות ב12 בלילה לכל הפחות מה שכמובן לא מותיר לי כוחות לנשום בערך).
כשאני מנסה לחשוב על זה לעומק ממתי המצב כך קשה לי ממש לשים את האצבע על זמן ספציפי- כנראה מלידת הראשון.
אני גם דיי קרירה ולרוב אין לי כוח ויש ימים שאני מרגישה שאני לחלוטין קורסת מהעומס.
בפועל- מי שיסתכל עליי מהצד לעולם לא יאמין- אני אישה מטופחת, הילדים תמיד מתוקתקים והבית מצוחצח, אנחנו נראים זוג מתוק למרות שבפועל אין הרבה מעבר (יש שיחות זורמות והכל אבל פחות יחס זוגי) ואני נראית האישה הכי חזקה בעולם שמתמודדת עם הכל ותמיד בשליטה. ממש סופר וומן אבל בפנים (בבית) אני נשברת המון ומרגישה ש- למה צריך את כל העבודה הסיזיפית הזאת? השגרה המטורפת של בית-ילדים-עבודה ובנוסף לה זוגיות שאינה מרקיעת שחקים בלשון המעטה..
אז מה בעצם אני רוצה מכם-
מודעת לזה שיצא לי נורא מבולגן ומבולבל.
בגדול לא יודעת איך להפוך את עצמי לפחות קרירה ויותר אוהבת ושמחה (אני פחות משנה אחרי לידה אז כנראה גם ההנקה והגלולות משפיעות המון אז גם בזה אני מתכננת לטפל) פחות טכנית (ביומיום תמיד מתנהלת לפי זמנים ומטלות) בגלל שבשנים האחרונות להיות קרירה לבעלי זה המצב הטבעי שלי נראה לי מוזר פתאום להתנהג אחרת . תכלס לא מצליחה לבצע את זה.
וגם- איך מצליחים לשרוד בחיים מטורפים שכאלו כשמרגישים שרק רצים כל הזמן ולא נחים לרגע.. רצים רצים ואף פעם לא מגיעים ליעד.. עייפתי.
מצד שני ממש רוצה לשנות ולהשתנות- קודם כל למען בעלי שהוא אדם מדהים ובהחלט מגיע לו אישה שמחה ואוהבת ולא רק בית נקי ומסודר ואכל מוכן.
וגם למען הילדים- רוצה שיראו מודל של בני זוג אוהבים ומעריכים - מה שאני בתור ילדה לא ראיתי. כנראה שזו גם אחת הסיבות להיותי כזאת.
חפרתי ממש, אשמח לדעותיכם ועצותיכם
