המוכרת בגולד טיים ליד תהילה, ביפו מול זויה, דומה לך משהו לא נורמלי. נכנסתי ופתאום ראיתי אותה, ובשניה הראשונה חשבתי שזאת את.
אתן דומות כאילו שהיא אחותך.
היא אולי באמת אחותך?
המוכרת בגולד טיים ליד תהילה, ביפו מול זויה, דומה לך משהו לא נורמלי. נכנסתי ופתאום ראיתי אותה, ובשניה הראשונה חשבתי שזאת את.
אתן דומות כאילו שהיא אחותך.
היא אולי באמת אחותך?
סליחה
ואם מישהו כל כך אובססיבי לראות אותי עד כדי כך שהוא ילך לראות את המוכרות של החנות הזאת
אז:
א. זה מטריד, אפשר לבוא לאישי להסביר לי מה כל כך מסקרן בי?
ב. אפשר לבוא לאישי לקבוע איתי פגישה
מכיון שאני חושבת שהאנשים פה קצת יותר נורמאליים, הכל טוב
שחר.
גלידת לימוןזה מגחיך ללכת איתך בזכות זה,
שתדעי לך
שחר.מעניין אם זה עובד
חייב דחוף.

הרבה התחיל כאן.
כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים
מסגרת שונה לתקשורת.
לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.
ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.
נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.
או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.
ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.
מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.
קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...
רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.
בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.
אין סוף. בסוף זה רק אני.
שלום בנצי 👋)