התחלה חדשה,
תקוות נמהלות בחששות.
אוויר של סוף קיץ,
סיכום ביניים חרישי.
מול קודש הקודשים,
במנהרות הכותל.
הכי קרוב,
מזכיר לי כמה שאני -
רחוקה.
כמה שכולנו בגלות,
בגלות של היחד
ובמיוחד בגלות של לחוד.
כמה שירים וכמה דמעות,
בסוף יוצאים לרחוב
וגם שם קצת ביחד
והרבה לחוד.
ומי אני בכלל שמעיזה לבקש
(לב טהור ברא לי אלוקים -
אני שם בכלל?
מוכנה להיות במקום הנברא?
מוכנה לוותר על נקודת השליטה?
ורוח נכון חדש בקרבי -
אני בכלל מעיזה לבחור נכון?
להישיר מבט?
להתחדש?)
והשנה האלול יוצא לי חופף
לאלול הפרטי שלי.
וזה נוגע,
(ואפילו בהסתרה, שבתוך ההסתרה -
גם כשאתה כל כך רחוק.
גם כשמסתירים לך את ההסתרה,
אתה כל כך אבוד
אתה אפילו לא חווה את ההסתרה
אינסוף קליפות,
גם שם בוודאי נמצא ה' יתברך -
קל לך לשיר,
אבל מפנים?
הוודאות הזו מלווה אותך?)
כותל של אבנים סדוקות,
אינספור פתקים טמונים,
דמעות לחות,
בקשות,
תחינות,
מבטים אל השמיים שמאחורי הכותל.
מהיום המלך בשדה.
בשדה.
קודשא בשדה,
ואיפה אני?