לא פורקת בדרך כלל. פשוט כואב לי.

אח שלי יכול היה להיות בייניש מחר. כזה חתיך חמוד עם פאות וציציות ארוכות.

ולא. הוא בחר דרך שונה לחלוטין.. רחוקה מאד מישיבה, לצערי.

אז אח שלי התחיל עתודה. שזה חשוב מאד אבל עדיין קצת עצוב לי.

רציתי לראות את אח שלי בן ישיבה. באמת רציתי. אתם לא מבינים כמה צרם לי היום שוואלה הוא לא.

ויש זמנים שזה יותר כואב פתאום. כמו הרגע הזה שאת חושבת "יכולתי עכשיו לכתוב לו פתק בהצלחה עם שוקולד ולשים לו בתיק"

אבל יש גם זמנים שמחים. שפתאום הוא לא רב עם אמא על לשים כיפה. והוא שם כי הוא שם כיפה.

או שהוא מבקש ממני לסרוג לו כיפה. שתדעו לכם שכל עין בכיפה הזו מרגשת אותי.

או עוד דברים.

ועדיין. קשה לי. רציתי לראות אותו תלמיד חכם. כי הוא גאון.

זהו, תודה על המקום.

(ואנשים שמכירים אותי פה- שמרו על שקט. הוא לא אמור לדעת מזה.)

אני אבוא חשבון עם מצביעי נעם ווינטר על מה שהם מבשלים לנו.

יפה יפה. אבל לא בשבילי.

האמת היא שהוא היה ממלכתי

לפחות זה

חבל

פחד אלוהים להעיר לבני נוער.

שלא ידקרו אותי עם הסכינים שלהם.

מה עושים עם כל הבוטים הללו?