לא פורקת בדרך כלל. פשוט כואב לי.

אח שלי יכול היה להיות בייניש מחר. כזה חתיך חמוד עם פאות וציציות ארוכות.

ולא. הוא בחר דרך שונה לחלוטין.. רחוקה מאד מישיבה, לצערי.

אז אח שלי התחיל עתודה. שזה חשוב מאד אבל עדיין קצת עצוב לי.

רציתי לראות את אח שלי בן ישיבה. באמת רציתי. אתם לא מבינים כמה צרם לי היום שוואלה הוא לא.

ויש זמנים שזה יותר כואב פתאום. כמו הרגע הזה שאת חושבת "יכולתי עכשיו לכתוב לו פתק בהצלחה עם שוקולד ולשים לו בתיק"

אבל יש גם זמנים שמחים. שפתאום הוא לא רב עם אמא על לשים כיפה. והוא שם כי הוא שם כיפה.

או שהוא מבקש ממני לסרוג לו כיפה. שתדעו לכם שכל עין בכיפה הזו מרגשת אותי.

או עוד דברים.

ועדיין. קשה לי. רציתי לראות אותו תלמיד חכם. כי הוא גאון.

זהו, תודה על המקום.

(ואנשים שמכירים אותי פה- שמרו על שקט. הוא לא אמור לדעת מזה.)

חייב דחוף.

(בייניש)

הרבה התחיל כאן.

כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים

מסגרת שונה לתקשורת.

לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.

ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.

נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.

או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.

ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.

מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.

קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...

רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.

בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.

אין סוף. בסוף זה רק אני.

אתם אולי מכירים את המנהלים של פורום ישל"צ? אני רוצה להכנס אליו והוא נעול