גורמים לו לעבור על לאו של "ונשמרתם מאוד וכו'".

הכעס שלו,ההתכרות שלו-זו בעייתו.

נדמה לי שהיא רק מצד מנהג. תסתכלו ב"ערוך השולחן"

ערוך השולחן יורה דעה פט – ויקיטקסט

(ההדגשות אינם במקור)

סימן פט סעיף ו[עריכה]

והנה המתנת ו' שעות אינו מבואר להדיא בגמרא, דבגמרא לא קאמר רק שצריך להמתין מסעודה לסעודה, והרמב"ם והרשב"א והרא"ש והטור מפרשים דמסעודה לסעודה הוי שש שעות, אבל התוספות והמרדכי בשם ראבי"ה והגהות אשר"י מפרשים כפשוטו מסעודה אחת לסעודה אחרת, ואם סילק השלחן ובירך ברכת המזון, מותר לאכול חלב. ויש שכתבו דהמתנת שעה צריך, והיא אחד מכ"ד במעת לעת, אבל בלא ברכת המזון לא מהני אפילו אם ימשך כמה:

סימן פט סעיף ז[עריכה]

וזהו שכתב רבינו הרמ"א בסעיף א' וזה לשונו: וי"א דא"צ להמתין שש שעות, רק מיד אם סלק ובירך ברהמ"ז, מותר ע"י קינוח והדחה. והמנהג פשוט במדינות אלו להמתין אחר אכילת בשר שעה אחת, ואוכלין אח"כ גבינה, מיהו צריכים לברך ג"כ ברהמ"ז אחר הבשר, דאז הוי כסעודה אחרת דמותר לאכול לדברי המקילין, אבל בלא ברהמ"ז לא מהני המתנת שעה (ואף לא שש שעות). ואין חילוק אם המתין השעה קודם ברהמ"ז או אח"כ. ואם מצא בשר בין שיניו אחר השעה, צריך לנקרו ולהסירו. וי"א דאין לברך ברהמ"ז על מנת לאכול גבינה, אבל אין נזהרין בזה. ויש מדקדקים להמתין שש שעות אחר אכילת בשר לגבינה, וכן נכון לעשות. עכ"ל. וכן המנהג הפשוט בכל תפוצות ישראל להמתין שש שעות, וחלילה לשנות, ובזה נאמר 'פורץ גדר' וגו'. ונ"ל באדם שאינו בריא שצווהו הרופאים לשתות חלב, יכול לסמוך על דיעה זו בהמתנת שעה ובהדחת פיו, אף שאין בו סכנה, וכן נער או נערה כחושים ורפואתם לשתות חלב, די להם בהמתנת שעה:

**************

הרי לך מפורש שלהלכה די בקינוח והדחה, "המנהג" לחכות שעה אחת, ו"יש מדקדקין" להמתין שש, ושניהם אינם הלכה. וכפי שאתה עצמך כתבת, שהתוספות רק הבדילו ולא חיכו. 

לכאורה הוא פשוט לא פוסק להלכה את הדעה של שש שעות, אלא רק בתורת מנהג, למרות שהוא רואה בו מנהג מחייב (תיקון: כלומר מנהג ראוי שהערוך השולחן רואה בו מנהג מחייב)

ומה שמסתבר שזה פשוט אחד מאותם ניקים טרוליים מרובים המתרבבים כאן בזמן האחרון

א. אל תתעבר על ריב לא לך.

ב. האם אין לי תשובה? יש לי תשובות לכל השאלות שנשאלתי. בזמן ובמקום המתאימים.

ג. אתה לא רואה מה שאתה העתקת? "וכן פשט המנהג" (ההדגשה אינה במקור)

א. הסגנון שבו ענית לי "מה, לא ראית מה שהעתקת?" הוא סגנון של התכתשות

ב. אולי אני יודע ואולי לא - אבל מה שבטוח שהסברתי את דבריי ביושר, וכל אחד יכול להחליט אם לקבלם או לא. וכיול גם, מנגד, לנסות להסביר לי את דעתו. כמו שאמרתי - אני לא מחזיק מעצמי סמכות - אני פשוט כותב מה שנראה לי נכון בצורת הלימוד של חז"ל. ראה את הראב"ד בעניין מ"ש הרמב"ם על ה^שאלה^ האם לקב"ה יש גוף. וכל אחד יכול להחליט מה הוא מקבל ומה לא. 

אשמח לשמוע אם ובמה לדעתך אני טועה

מי שלא לעומת זאת - לא בטוח

 כתבתי שזה מנהג ולא הלכה. זה ברור שאם אומרים על משהו שהוא מנהג, הוא הלכה מתוקף "המנהג", ואינו הלכה "מעיקר הדין". זה דבר ברור ופשוט, 

בין זה בזמן המתנה בין בשר לחלב

לזה קראתי לא מזמן

היות וסגרעה אחת או אפילו כמה אינן מזיקות אלא ההצטברות, אין בסיגריות הבודדות שאני נותן משום סיוע לעבור על "ונשמרתם".

זה בכלל לא לפי אותו היגיון

לפי הרב אלישיב, (לפי מה שנראה כאן) סכנת נפשות לא נחשבת ככזו בסכנה מצטברת, ולכן אין איסור.

טרף לא תלוי בכמות (לפחות לא בהקשר שאתה מתכוון אליו כנראה.) ולכן האיסור תקף.

בנידון שלנו האיסור איננו הסיגריה אלא הסכנה, ואת זה אין בפעם אחת.

אני מבין שזה מרגיש לא נוח, ואולי באמת עדיף ומומלץ לא לסייע למעשן (למרות שאולי כן כדאי לעזור למישהו שממילא מעשן), אבל תגובתי התייחסה למימד ההלכתי.

וכך פסקו מאז ומתמיד גדולי ישראל

הגוף סופג במהלך החיים כמות רעלים גבוהה מאוד מהאוויר שזה הרבה יותר מסיגריה אחת , ואם זה לא יותר מדי זה מתנקז לבד

רב גדול מאוד. היה ממש נגד סיגריות- גם מבחינה בריאותית וגם בגלל שזה ביטול תורה. ועד היום יש לו ישיבה גדולה, שממש אוסרים בה לעשן, וגם הסבא שלי שליט"א ממשיך בדרך אביו...

ויש ת"ח בדורנו - שהיה תלמיד גדול של סבי עלו השלום- והוא מעשן...

פעם אחת שאלנו את אבא שלי איך זה יכול להיות- ואבא שלי סיפר שהת"ח הזה נפצע במלחמת יום הכיפורים, ובשביל לשכח את הכאבים הנוראים שהיו לו, ובשביל להרגיע אותו הוא היה צריך סיגריות- שיערפלו אותו... וסבי נתן לו התר להשתמש בזה- ומכוון שיש לו עד היום כמה פגעים אז הוא עדיין ממשיך לעשן.

מסקנה ( נהנתי לשתף אותכם בסיפור) גם סבי עלו השלום, שהיה ת"ח עצום- ואסר על תלמידו לעשן, נתן לאחד מגדולי תלמידו לעשן כשהיה בבי"ח ועד היום....

צריך לשעו תתשובה גם על כוונות לא טובות בלב, לא על המעשה. על זה נאמר "על חטא שחטאנו לפניך בהרהור הלב". פשוט להצטער על הכוונה הרעה, לא על המעשה. ולחשוב שאם הייתי באותה סיטואציה היית ימסגירו למשטרה רק מטעמים טובים. זה נקרא חרטה. לחשוב שהייתי חזר לעבר ועושה אחרת

כי זה היה מוצדק (לא קראתי את הסיפור לפרטים)

והקו שלו, כל אחד והפסיקה שלו, כל אחד והדרך שלו, אפילו כל אחד והכת שלו, נמשיך לחיות עם ערב-רב (ובאלאגן) במנהגים ובהנהגות הדתיות. 

קודם כל כמו שנאמר כאן, שבת זה הזמן בדיוק בשביל סיטואציות כאלה של סיטואציות כמו שלך, 

בנוסף אני ממליץ לך גם סוג של לעשות 'מבחן' לעצמך האם יש זמנים ארוכים שאתה משתמש בטלפון\מחשב\טכנולוגיה כזו או אחרת והזמן הזה מתבזבז לשווא, הרבה פעמים קורה לנו בלי שאנחנו שמים לב וזה יכול להיות אחלה של זמן לעשות בו את הדברים שאנחנו באמת רוצים, בהצלחה  

אם ה' יתברך רואה שכשיש לך זמן אתה כן פותח ספר
ולא סתם מתבטל, ניצחת.

ספר נפלא לעובדי ה', אבל תובעני
זה לא ספר שקוראים בשבת לפני השנ"צ

קשה לקריאה?

או תובעני מבחינת עבודת השם? 

יכול להיות שרצו לעדן את הנוסח. כשהספורנו מביא את זה על תשובת האחים ליוסף "האלוקים מצא את עוון עבדיך" - הם לא מועמדים למוות, אבל המשמעות זהה. אנחנו יודעים שלא עשינו את מה שאתה מעליל עלינו ואתה רק אחד מהשליחים של הקב"ה להביא עלינו את הדין שמגיע לנו בין כך.

בהשראת המכילתא

"משה דברן את! אין לי שלוחין אין לי גדודים אין לי שרפים אין לי אופנים אין לי מלאכי שרת ואין לי גלגלי מרכבה שאשלח ואוציא את בני ממצרים שאתה אומר לי שלח נא ביד תשלח?"

"כך אמר יונה אלך בחוצה לארץ מקום שאין השכינה שורה ונגלית... אמר לו הקב"ה, יש לי שלוחין כיוצא בך שנאמר וה' הטיל רוח גדולה אל הים"

על שלל הלכותיה והרעיונות הפילוסופים שכרוכים בה.

אבל מי יקרא את זה?

בהנחה שהיית רציני , אז כוונתך בין היתר שמצצות מעקה קשורה לנושא ביטחון והשתדלות, השגחה?

אשמח לחידוד..

זה חיבור מאוד מעמיק ושיטתי על מדרש רבה + אגדות ירושלמי. לא כמו עץ יוסף או אפילו יפה מראה אלא יותר סגנון מהרש"א. או טוב יותר, כמו הפירושים הממש ממש ארוכים של מראה הפנים על אגדתות מסוימות.

או: ספר שיאגד את כל אגדתות ירושלמי (קיים כבר) אבל יביא את כל המפרשים הקלאסיים של הירושלמי (קורבן העדה / פני משה / רידב"ז כו'). אולי גם חיבור כזה שמביא רק אגדתות ירושלמי מקוריות שאין להן מקבילות במדרש רבה / בבלי.

ויום אחד הוא נתקל בפירוש 'תפארת ציון' מלפני מאה ומשהו שנה והתרשם ממנו מאוד

(יש בהיברובוקס את הכרך על מדרש רבה אסתר. אני לא מכיר את הפירוש בעצמי)

אכתוב ב"נ בהמשך

שומרת את השרשור

כמו ברכון רק של שחרית מקוצרת ליחיד (יחידה למען הדיוק).

לימים שהזמן דחוק. וגם זה יותר נוח (חוברת קטנטנה במקום סידור שצריך לדפדף).

ותכלס אולי גם למנחה (גם ככה קצר)

ממש בשביל הימים הלחוצים שיוצאים מהבית מוקדם ואין זמן בכלל בכלל.

ובנפרד בשביל הפרקטיות…

אגב, גם ככה יש מלא דברים שנשים לא אומרות, בטח בתפילת יחיד, גם כשזמנן בידן (תפילין, קורבנות…)

הרי יש הלכות על דילוגים ומה המינימום שכן חייב בשחרית וכו. אז כזה. מאוגד במשהו קטן כמו ברכון של כמה דפים (האלו בלי השירים החסידיים, שזה נטו ברכת המזון)

וגם אם אני לא טועה

מנחה, ראש חודש, חגים... 

פרשת השבוע לפי התלמוד הירושלמי

ידעו..

זכור לי במעורפל שיש התעסקות בזה בכתבי

האדמור מפיאסצנה היד..

הרבה מפיאסצנה מביא שם הרבה על עבודה עם דמיון ומסביר למה חשובה התלהבות זה די ארוך ועבודה תהליכית לא משהו שאני עכשיו יכתוב פה בדקה.

בחבד אגב יש הרבה דיבור על התלהבות מתוך התבוננות תוכלי למצוא אצל אדמור הזקן הרבה התבוננויות על זה

אז תחילת פרק כו בתניא מדבר על שמחה ועצבות..

אבל שוב זה קצת שונה..

שווה לעיין שם בכל מקרה😃

על שמחה ועצבות יש מלא!

אבל ספציפית על הנקודה של התהלבות פחות מצאתי..

תודה

ואמנם כבר ידעת, שהנרצה יותר בעבודת הבורא, יתברך שמו, הוא חפץ הלב ותשוקת הנשמה. והוא מה שדוד המלך מתהלל בחלקו הטוב ואומר (תהלים מב, ב): כאיל תערג על אפיקי מים כן נפשי תערוג אליך אלקים, צמאה נפשי לאלקים וגו'. (תהלים פד, ג): נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות ה'. (תהלים סג, ב): צמאה לך נפשי כמה לך בשרי. ואולם האדם אשר אין החמדה הזאת לוהטת בו כראוי, עצה טובה היא לו שיזדרז ברצונו, כדי שימשך מזה שתולד בו החמדה בטבע, כי התנועה החיצונה מעוררת הפנימית, ובודאי שיותר מסורה בידו היא החיצונה מהפנימית.

אך אם ישתמש ממה שבידו, יקנה גם מה שאינו בידו בהמשך, כי תולד בו השמחה הפנימית והחפץ והחמדה מכח מה שהוא מתלהט בתנועתו ברצון. והוא מה שהיה הנביא אומר (הושע ו, ג): ונדעה נרדפה לדעת את ה', וכתוב (הושע יא, י): אחרי ה' ילכו כאריה ישאג.

בהצלחה!

לספור את העומר 49 יום