סיפור סניורה ופיצית מהיום:

אז ראיתי אותה @פיצית!!! והחלטנו שאנחנו צריכות לבקר את @פוסעת (כי היינו קרובות לעבוד שלה) ראינו אותה בפעם הראשונה בחיים, והפרצוף של שלושתינו היה ככה

חחח... היא לא הבינה מאיפה צנחנו ואנחנו היינו בשוק כי לא דמיינו אותה ככה..

הולכות לדף, אבלל... חסום

פולשות לשם, והמנקה צועק גנבנו את הדף מהר, ונכנסנו שוב להכניס אותו וברחנו...

אקיצרר.... קצפת וזה, והולכות לעשות הפתעה ל@טוב נו.. שנמצאת יחסית באזור.

בתחנת רכבת רואים אותה@נקודונת. (היה קצת מביך)

מגיעות לשם, וקוראות לטוב נו.. לצאת.

עכשיו לאיפה הולכים?

מה זה משנה??

סיבובים בכל ירושלים, עד שמצאנו מקומנו בפארק טדי.

דיברנו שם והיה ממש נחמד

בסוף נסענו למרכזית ומשם כל אחת לביתה

היה לי ממש כיף לראות אתכן!!! בע"ה עוד ניפגש הרבה

#הסיפור לא מסודר נורמאלי

חייב דחוף.

(בייניש)

הרבה התחיל כאן.

כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים

מסגרת שונה לתקשורת.

לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.

ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.

נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.

או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.

ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.

מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.

קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...

רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.

בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.

אין סוף. בסוף זה רק אני.

אתם אולי מכירים את המנהלים של פורום ישל"צ? אני רוצה להכנס אליו והוא נעול