ראשון-

לחזור הביתה

לארוז לטיול

לארוז לאולפנא בלי להיכנס לדיכאון

לנסות להכניס מה בפח איפושו בלוז

לקנות דברים אחרים.

שני-

תשע בתחנה מרכזית תל אביב (חיים בסרט אנשים)

אוטובוס לירדנית

ארוחת צהריים (נקנקיות ופתיתים.)

כינרת- חוף רבי מאיר בעל הנס. 

מנגל

טיילת טבריה.

בטח ילכו לרבי מאיר.. @נגרינסקי בגללך  לא יהיה לי חשק ללכת לשם

לילטוב.

שלישי-

ארוחת בוקר (חביתות, סלט, לחם...)

אטרקציה בכינרת

ארוחת צהריים(פסטה)

מעיין או נחל

הבייתה.

צריך לזכור לארוז את הסריגה.

עוד טיול שיהיה מן הסתם יומיים מבוזבזים ומיותרים לחלוטין. למי יש כח לראות את כל בנות אלומות. כילו, חמודות והכל אבל. אין לי סבלנות לזה שיואו.

רביעי- לישון עד מאוחר.

לעכל את זה שזה היום האחרון בחופש.

לעשות דברים אחרונים.

להתאבד.

חמישי-

לא מדברים על זה.

שבוע טוב שיהיה. פףף.

חייב דחוף.

(בייניש)

הרבה התחיל כאן.

כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים

מסגרת שונה לתקשורת.

לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.

ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.

נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.

או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.

ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.

מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.

קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...

רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.

בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.

אין סוף. בסוף זה רק אני.

אתם אולי מכירים את המנהלים של פורום ישל"צ? אני רוצה להכנס אליו והוא נעול