היו היתה ילדה
היא היתה באורות, היא קיבלה אותם חינם אין כסף, בגיל צעיר היא קיבלה אותם, כשהיא היתה ממש ילדה. והיא חיה לה בארמון, ואת הכל היא קיבלה בכפית של זהב.
היא היתה אוהבת את אבא שלה ואת כל מה שקשור אליו, והיא לא היתה מבינה איך אפשר שלא לאהוב אותו, שלא לרצות בקשר איתו... אבא מושלם. היא לא היתה מבינה. היא היתה ילדה.
היא היתה מסתכלת על כל האחרים ברחמים, בתמהון או בכעס או אולי אפילו בהתנשאות.
מסכנים, הם מפסידים והם לא מבינים מה וכמה הם מפסידים.
הם יכולים להיכנס לארמון, והם בוחרים להישאר בחוץ. איך אפשר?
איך הם יכולים לצער אותו ככה?
אני ילדה טובה, אבא אוהב אותי יותר ממה שהוא אוהב אתכם!
אבל היא לא הבינה, היא היתה ילדה.
הרבה שנים היא היתה ילדה, היא אפילו הספיקה להיות ילדה בת 20.
ילדה קטנה של אבא עטופה בחום, והוא היה משתעשע איתה ברוך. מסתיר את פניו ומגלה, קוקו! קוקו! כל פעם היה מגלה לה פן אחר בפניו, והיא היתה נבהלת ומשתעשעת, וכגודל הבהלה, גודל השעשוע.
הוא הראה לה הרבה, הוא הראה לה כמה נחמדים מזהב ומפז רב, מתוקים מדבש ונפת צופים. הכל בקלות. טוב, כמעט בקלות, אבל בקלות יחסית.
הוא לימד אותה כמה החינוך שלו משתלם גם כשהוא מכאיב, חינוך זה חינוך, לא סתם חינוך, חינוך של מלך!
היו לה התמודדויות, היא לא אומרת שלא, אבל תמיד הכל היה ברור לה, כי היה לה מקום, היה לה אבא אוהב חזק ויציב, היה לה ארמון, היתה לה משפחה, והיא ידעה תמיד, שאפילו בהסתרה, בוודאי גם שם נמצא ה' יתברך ותוכו רצוף אהבה.
אבל יום אחד, נעשה ברוגז עליה, אולי היא עשתה משהו, היא אפילו לא זוכרת, ואולי היא לא עשתה בכלל, אבל נזרק מפיו הדיבור "שהלא טוב יקח אותך".
בלילה היא הלכה לחדרה, ובבוקר לא ידעו היכן היא, גם היא לא ידעה. אבל היא הרגישה את זה היטב, הלא טוב לקח אותה.
מאז אותו היום, היא לא אותה ילדה, היא מתמודדת יום יום האם וכיצד לשמור על הנימוסים וההליכות שהיא למדה בארמון גם מחוצה לו.
הלא טוב זרק אותה, וכל מה שניתן לה לפני שנים בכפית של זהב, היא לא מצליחה להשיג גם לא אחר עמל ויזע.
והיא מתאמצת שלא להתרחק יותר ויותר מהארמון, וזה למרות שהיא "יודעת" שהיא לא רצויה בו, יש לה הכל, אבל אין לה כלום. היא יודעת הכל, והיא לא יודעת דבר.
היא רוצה לחזור לארמון, אבל זה לא כ"כ תלוי בה, כנראה שמישהו מאמין בכוחות שאין לה, וזה בלתי נסבל מבחינתה, אבל הכי קשה לה ההתמודדות מול האחים הקטנים והמפונקים שלה, שעומדים ורואים אותה ולא מכירים את הסיפור שלה, ומעזים לנפנף מולה בדיונים וציונים ביחס לאורך חצאית ושרוולים.
הם לא יודעים שהיא יכולה לעשות הכל אם היא רק רוצה, הם לא יודעים שיש לה בחירה מלאה, את העוז והחוצפה לעבור על כל חוקות המלך, ולפחות להנות מהרחוב אם לא בתוך הארמון. הם לא מבינים שכבר הרבה זמן שאין לה ריגושים עם בעל הארמון, הוא לא מגיב לה, הוא לא עונה לה. הוא מטלטל אותה מצד אל צד.
הם לא מבינים שהיא הולכת אחריו במדבר, בארץ לא זרועה, ולא בארמון. הם לא מבינים שמרוב ריחוק היא כבר אפילו קצה בארמון. והם לא יודעים שזה כואב לה.
ולמרות זאת היא עדיין הולכת אחריו, בלי שכר לפעולותיה, בלי צ'ופרים משום צד אחר, פשוט הולכת אחריו.
לנפנף מולה בדיונים של אורך חצאית ושרוולים, ואפילו גרביים, זה אולי מעשה קונדס נחמד של ילדים,
ולא שהיא אומרת שזה לא חשוב, ולא שהיא רומזת לזלזל בקלה, היא רק רומזת שלא לזרות מלח היכן שלא צריך. וגם מבקשת פרופורציות.
לא היה לי זמן לערוך ולהשקיע, אבל מקווה שהנקודה מובנת יחסית.
היא היתה באורות, היא קיבלה אותם חינם אין כסף, בגיל צעיר היא קיבלה אותם, כשהיא היתה ממש ילדה. והיא חיה לה בארמון, ואת הכל היא קיבלה בכפית של זהב.
היא היתה אוהבת את אבא שלה ואת כל מה שקשור אליו, והיא לא היתה מבינה איך אפשר שלא לאהוב אותו, שלא לרצות בקשר איתו... אבא מושלם. היא לא היתה מבינה. היא היתה ילדה.
היא היתה מסתכלת על כל האחרים ברחמים, בתמהון או בכעס או אולי אפילו בהתנשאות.
מסכנים, הם מפסידים והם לא מבינים מה וכמה הם מפסידים.
הם יכולים להיכנס לארמון, והם בוחרים להישאר בחוץ. איך אפשר?
איך הם יכולים לצער אותו ככה?
אני ילדה טובה, אבא אוהב אותי יותר ממה שהוא אוהב אתכם!
אבל היא לא הבינה, היא היתה ילדה.
הרבה שנים היא היתה ילדה, היא אפילו הספיקה להיות ילדה בת 20.
ילדה קטנה של אבא עטופה בחום, והוא היה משתעשע איתה ברוך. מסתיר את פניו ומגלה, קוקו! קוקו! כל פעם היה מגלה לה פן אחר בפניו, והיא היתה נבהלת ומשתעשעת, וכגודל הבהלה, גודל השעשוע.
הוא הראה לה הרבה, הוא הראה לה כמה נחמדים מזהב ומפז רב, מתוקים מדבש ונפת צופים. הכל בקלות. טוב, כמעט בקלות, אבל בקלות יחסית.
הוא לימד אותה כמה החינוך שלו משתלם גם כשהוא מכאיב, חינוך זה חינוך, לא סתם חינוך, חינוך של מלך!
היו לה התמודדויות, היא לא אומרת שלא, אבל תמיד הכל היה ברור לה, כי היה לה מקום, היה לה אבא אוהב חזק ויציב, היה לה ארמון, היתה לה משפחה, והיא ידעה תמיד, שאפילו בהסתרה, בוודאי גם שם נמצא ה' יתברך ותוכו רצוף אהבה.
אבל יום אחד, נעשה ברוגז עליה, אולי היא עשתה משהו, היא אפילו לא זוכרת, ואולי היא לא עשתה בכלל, אבל נזרק מפיו הדיבור "שהלא טוב יקח אותך".
בלילה היא הלכה לחדרה, ובבוקר לא ידעו היכן היא, גם היא לא ידעה. אבל היא הרגישה את זה היטב, הלא טוב לקח אותה.
מאז אותו היום, היא לא אותה ילדה, היא מתמודדת יום יום האם וכיצד לשמור על הנימוסים וההליכות שהיא למדה בארמון גם מחוצה לו.
הלא טוב זרק אותה, וכל מה שניתן לה לפני שנים בכפית של זהב, היא לא מצליחה להשיג גם לא אחר עמל ויזע.
והיא מתאמצת שלא להתרחק יותר ויותר מהארמון, וזה למרות שהיא "יודעת" שהיא לא רצויה בו, יש לה הכל, אבל אין לה כלום. היא יודעת הכל, והיא לא יודעת דבר.
היא רוצה לחזור לארמון, אבל זה לא כ"כ תלוי בה, כנראה שמישהו מאמין בכוחות שאין לה, וזה בלתי נסבל מבחינתה, אבל הכי קשה לה ההתמודדות מול האחים הקטנים והמפונקים שלה, שעומדים ורואים אותה ולא מכירים את הסיפור שלה, ומעזים לנפנף מולה בדיונים וציונים ביחס לאורך חצאית ושרוולים.
הם לא יודעים שהיא יכולה לעשות הכל אם היא רק רוצה, הם לא יודעים שיש לה בחירה מלאה, את העוז והחוצפה לעבור על כל חוקות המלך, ולפחות להנות מהרחוב אם לא בתוך הארמון. הם לא מבינים שכבר הרבה זמן שאין לה ריגושים עם בעל הארמון, הוא לא מגיב לה, הוא לא עונה לה. הוא מטלטל אותה מצד אל צד.
הם לא מבינים שהיא הולכת אחריו במדבר, בארץ לא זרועה, ולא בארמון. הם לא מבינים שמרוב ריחוק היא כבר אפילו קצה בארמון. והם לא יודעים שזה כואב לה.
ולמרות זאת היא עדיין הולכת אחריו, בלי שכר לפעולותיה, בלי צ'ופרים משום צד אחר, פשוט הולכת אחריו.
לנפנף מולה בדיונים של אורך חצאית ושרוולים, ואפילו גרביים, זה אולי מעשה קונדס נחמד של ילדים,
ולא שהיא אומרת שזה לא חשוב, ולא שהיא רומזת לזלזל בקלה, היא רק רומזת שלא לזרות מלח היכן שלא צריך. וגם מבקשת פרופורציות.
לא היה לי זמן לערוך ולהשקיע, אבל מקווה שהנקודה מובנת יחסית.
