אני לא משהו בלהביע את עצמי בפה.

אני מפחדת שיעקמו לי את האף,

שיעירו מין הערות מוזרות,

ולכן אני טיפה משנה ניסוח.

מה שיוצר בילבול מוזר,

ואז אני מסבירה את עצמי בשקט,

מהסיבות הנ"ל,

ואז שואלים אותי מה אמרתי,

ואני אומרת,לפעמים גם משנה,

לפעמים אומרת "לא משנה",

ואז מתעקשים שאני אגיד,

ואז אני פשוט מוציאה את זה החוצה בזרם,לפעמים גם עם דמעות.

וציניות.

ואז בכלל לא מבינים אותי,מה שמחמיר את הפחד שלי.

בכתב,וכשלא רואים אחד את השני,

יותר קל לי.

כי לא רואים את הפרצופים,

יש יותר זמן לחשוב,

וכן,

גם יותר מכבדים.

צריך שאנשים מסוימים יקראו את זה.

אבל הם בחיים לא יקראו,אלא אם כן יתרחש פה נס גלוי.

חייב דחוף.

(בייניש)

הרבה התחיל כאן.

כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים

מסגרת שונה לתקשורת.

לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.

ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.

נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.

או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.

ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.

מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.

קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...

רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.

בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.

אין סוף. בסוף זה רק אני.

אתם אולי מכירים את המנהלים של פורום ישל"צ? אני רוצה להכנס אליו והוא נעול