אני לא משהו בלהביע את עצמי בפה.
אני מפחדת שיעקמו לי את האף,
שיעירו מין הערות מוזרות,
ולכן אני טיפה משנה ניסוח.
מה שיוצר בילבול מוזר,
ואז אני מסבירה את עצמי בשקט,
מהסיבות הנ"ל,
ואז שואלים אותי מה אמרתי,
ואני אומרת,לפעמים גם משנה,
לפעמים אומרת "לא משנה",
ואז מתעקשים שאני אגיד,
ואז אני פשוט מוציאה את זה החוצה בזרם,לפעמים גם עם דמעות.
וציניות.
ואז בכלל לא מבינים אותי,מה שמחמיר את הפחד שלי.
בכתב,וכשלא רואים אחד את השני,
יותר קל לי.
כי לא רואים את הפרצופים,
יש יותר זמן לחשוב,
וכן,
גם יותר מכבדים.
צריך שאנשים מסוימים יקראו את זה.
אבל הם בחיים לא יקראו,אלא אם כן יתרחש פה נס גלוי.
