כל היום היא עייפה
כי העבודה שלה בבית עם ילדים
שזה גם מעצבןן כי כל היום באלגן ולכלוך
ופסדר היא הביאה מנקה
אבל ראאאאבק אני צריכה לחזור מעבודה ולסדר אחריהם?
נמאס לי
אני חייבת לה הכל
אני צריכה לכבד אותה
אני צריכה להיות ניידת אליה,ולדווח כל חמש דקות שהכל בסדר
היא חייבת לדעת עם מי אני ומה אני עושה
נמאס לי נמאס לי נמאס
הרבה התחיל כאן.
כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים
מסגרת שונה לתקשורת.
לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.
ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.
נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.
או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.
ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.
מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.
קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...
רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.
בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.
אין סוף. בסוף זה רק אני.
שלום בנצי 👋)
אתם אולי מכירים את המנהלים של פורום ישל"צ? אני רוצה להכנס אליו והוא נעול
