אני חושב שהיא מראה על אחריות, מודעות ורגישות גבוהות, ואשריך שאת שם.
רק משתף במחשבות שאולי יכולים להתקשר לשאלה שלך.
יש סיפור חסידי ישן על זוג שלא זכה לפרי בטן, ולאחר הרבה תפילות הם זכו לתאומים בנים, מקסימים זכים וטהורים.
בשבת אחת, כשהבנים היו בני עשר- שניהם מתו. האשה גילתה זאת בשבת, ולאחר מחשבה החליטה שלא לשתף את בעלה עד מוצאי שבת, שכן לא רצתה לצערו בשבת, על דבר שכבר לא ניתן להשיב ואי אפשר להציל.
במוצאי שבת היא נגשה אל בעלה ושאלה אותו: "אילו המלך היה מפקיד בידך שני כתרים, כיצד היית נוהג בהם?"
השיב בעלה שהיה שמח על הזכות שנפלה בחלקו, שהיה שמח בהם מאד. שהיה מודה ומודה למלך והיה שומר עליהם מכל משמר.
המשיכה האשה ושאלה: "ואילו לאחר עשר שנים היה בא המלך ותובע לקחת אליו בחזרה את שני הכתרים, כיצד היית נוהג אז?"
השיב בעלה שהיה מחזיר למלך את הכתרים ברצון ובשמחה, שהיה שמח על הזכות שנפלה בחלקו לשמור את הכתרים אצלו למשך זמן מה והוא מודה למלך על הזכות שהיתה מנת חלקו ועל הזמן הזה.
אמרה האשה לבעלה- ריבוש"ע הפקיד בידנו שני בנים אהובים ויקרים, טהורים וזכים, שני כתרים. פקדון. והוא החליט להשיב אליו את הפקדון הזה בשבת קודש. ועתה נקבל עלינו הדין באהבה ובשמחה, בלי טרוניה כלפי ריבוש"ע אלא בהודאה על הזכות שהיתה מנת חלקנו, לשמור על הכתרים של המלך כפקדון למשך עשר שנים".
נזכרתי בסיפור הזה השנה כשבאתי 'לנחם' חבר קרוב ואהוב שישב שבעה על אחותו הקטנה.
הוא אמר לי שהרבה אנשים באים בשבעה אל ההורים והאחים, ומנסים בכל מיני צורות- לתמוך, לנחם, לעודד. אבל שום דבר שמישהו מהם אמר ואף אחד מהמנחמים לא הצליח לגעת בכאב ולתת לו מזור ואפילו נחמה פורתא.
אך הוא סיפר שמישהו אחד כן באמת הצליח להמציא להם מעט נחמה- חבר של המשפחה, ששכל את בנו לפני כמה שנים.
הוא סיפר להם שהקושי הוא נורא, והקושי הגדול עוד לפניהם. אך אותו ניחמה מעט המחשבה שבנו שנפטר בדמי ימיו היה פיקדון יקר למשך שנים ספורות. מתנה אלוקית שלא באמת היתה שייכת לו. אנו רגילים לחשוב שדברים *שלנו*, שהם *בזכותינו*, אך במעט ענווה- ההבנה שבאמת, כלום באמת לא שלנו. לא *שייך* לנו. שכל דבר וכל רגע הם מתנה מה', פקדון. וברצותו נותן פקדונות וברצונו שב ואוספם אליו. והקושי הוא נורא. אך זהו פיקדון שניתן לנו מאת ה'.
וקצת נזכרתי בזה פה, בשאלה החזקה שהעלית.
אנו רוצים לגונן על היקרים לנו, לשמור עליהם מכל משמר, שלא יאונה להם כל רע.
וזה נפלא, זה מדהים, זה מראה שאנו לוקחים אחריות, שאנו *מבינים* את גודל האחריות שנפלה בחלקנו.
במקרה של ילדים- חיים הופקדו בידינו.
*הופקדו*. פיקדון.
זה קשה ממש, וטוב שכך, אבל..במובן מסויים..צריך לדעת לשחרר..
להבין שבסוף..זהו פיקדון, הניתן לשמירה אצלינו. פיקדון שיש לו מסלול חיים משל עצמו שהוא צריך לעבור.
הצלחות, נסיונות, קשיים, כשלונות. גדילה, צמיחה.
כמו שאנו עוברים ועברנו.
יש נסיונות וקשיים בראים וטובים.
יש כאלו איומים ונוראיים.
אך זה באמת..לא בשליטה שלנו.
זהו פיקדון. פיקדון יקר מכל.
אנשים ימסרו את חייהם למען הפיקדון הזה.
והוא לא בשליטתנו.
זכותנו וחובתנו לשמור עליו בצורה המיטבית, שמירה מעולה, ברצינות ובאחריות. בלמידה ובהתקדמות.
אך בסוף..הוא לא שלנו..
ולמרות שקשה, וזה נפלא שזה מטריד אותך וקשה לך..
צריך לעמוד בענווה מול ריבוש"ע, ולדעת להרפות, לדעת לשחרר..
[זהו מקום גבוה מאד. אני ממש לא מתיימר לומר שאני שם. אבל..יש סימני דרך ופנסים שאנו משתדלים ללכת לאורם. מגדלור המכווין את מהלכי חיינו, עמוד ענן ביום ועמוד אש לילה. שנזכה לאור באור החיים, ושהקב"ה לא ינסה אותנו בנסיונות קשים וכואבים].
שתמיד עלתה לו בחילה מהשירים האלה ותמיד שמע בעיקר לועזי ולא ירד לפשוטי העם 