מצאתי דברים שכתבתי אז.
הרגשתי כל כך נורא. והיו מסביבי המוני אנשים שרק גרמו לזה להיות יותר חזק.
רק אחרי שיצאתי משם הבנתי כמה רע מקום יכול לעשות לבנאדם.
לקח לי זמן להבין מה היה כל כך נורא במקום הזה.
יש בזה משהו יפה, לראות דברים שפעם היה לי כך כך רע איתם, והשתניתי ושיניתי אותם.
אבל עצוב לי לראות כמה כבר אז הייתי לבד, למרות כל החברות, למרות כולם. וכמה זה נהיה יותר חזק מרגע חרגע.
כמה מכל אדם חדש שנכנס לי לחיים אני נהיית יותר בודדה.
מוקפת אנשים. תמיד חברותית, אף פעם לא נראיתי בודדה.
ולבד. לבד. לבד.