אני נמצא על הגבול בין דת"ל לחרדי. ובמציאות אני שם לב שבציבור החרדי נפוץ מאוד שהמשפחות הן מרובות ילדים, ויש לא מעט שהן אפילו 12+. לעומת זאת בציבור הדת"ל אני מרגיש שמשפחות מרובות ילדים זו לא נורמה, ומשפחות של 10-12 זה לא נפוץ.
ומכיוון שגם אני חפץ במשפחה ברוכת ילדים, ובפועל רואים שהחרדיות מגשימות את המשימה הזו בהצלחה באופן כללי (כנראה כגלל שהדבר מקובל בסביבתן, לנשים יש יותר כוחות להתמודד.) זו מהווה שיקול בעיני בשאלה אם להעדיף לישא אשה חרדית.
מה דעתכם, האם זה שיקול? קשה יותר לגדל משפחה ברוכת ילדים בציבור הדת"ל? אולי אני לא מכיר מספיק את הציבור הדת"ל וכן יש נורמה של משפחות גדלות במקומות מסוימים?
אם אתה חרדי אז עם חרדית. אם דתי אז עם דתית. ותדבר עם הבחורה בנושא. אבל בכללי אתה נשמע עוד לא סגור על עצמך וזה יקשה על זוגיות אם תתחיל לחפש את עצמך או לשנות כוון אחרי חתונה. וזה קצת מוזר ולא תמיד נכון לבוא ישר בדרישה ל12 ילדים. בהתחלה מביאים ילד ואז עוד ילד ואז עוד ילד וכך הלאה... כמובן תלוי באיזה גיל מתחתנים, מה מצב בריאותי, עד כמה בעל הוא אבא. אם תרצה 12 ילדים תצטרך לוותר על הרבה דברים כי אתם תהיו תמיד בהריון או עם תינוק או כמה תינוקות או גם וגם וגם. ובית שלך ייראה בהתאם אז תתכונן מעכשיו. חוץ מזה הרבה פעמים 2 ילדים יותר קשה מ5.
יש מקומות בציבור הדת"ל שבהחלט יש ילודה גבוהה מאודמתואמת
אולי אפשר להגדיר את הציבור הזה כ'חרד"לים'.
אבל - ואבל גדול - לא בוחרים השתייכות לציבור לפי כמות הילודה שבו... יש ערכים שונים שצריכים להיות חשובים (כמו הקפדה במצוות שונות, השתייכות פוליטית אפילו), ולפיהם בוחרים את השקפת העולם.
שורה תחתונה - יש משפחות חרדיות עם שלושה-ארבעה ילדים, ומהצד השני - יש גם משפחות חילוניות עם שבעה-שמונה ילדים, כך שהילודה לא באמת קשורה להשתייכות הציבורית.
בפועל, אם תסתכל על נשים בגיל 35 ומטה תראה שאין הבדל גדול ביל דת"ל- תורניות לחרדיות- פתוחות. לא כ"כ יודעת להגדיר את תתי החברות אבל אם אתה מגדיר את עצמך כבאמצע אז כנראה אלה הרלוונטיות.
לדעתי השקפת העולם חשובה הרבנ יותר. זו המטרה של המשפחה. הרבה יותר בסיסי.
בנוסף, לפני החתונה קשה לגבש דיעה בנושא גם עקרונית לפני שחווית גידול ילד. בפועל, רב המשפחות בסגנון הנ"ל לא מחליטות מראש על מספר אלא כל פעם מחליטים על הבא בתור. וזה עטד בלי לקחת בחשבון שלא הכל בידינו...
יש משפחות גדולות ומשפחות קטנות לפי מה שאני רואה. כנראה אתה לא מכיר מתנחלים וסגנון דתי תורני. בכל מקרה היום הרבה יותר קשה להביא הרבה ילדים וברור שזה גם תלוי באישה ובכוחותיה (וכמובן במה שהקב"ה ייתן). אי אפשר לדעת מראש כמה ילדים יהיו לך כי אולי פתאום תראה שזה קשה לך או שאין לך יכולת.
למה היום הרבה יותר קשה? נראה לי הפוך. היום יש יותר שפע כלכליי.
למרות גם כלכלי. רק שפה אין לדעתי הבדל גדול מבעבר. ההבדל הוא שלעומת העבר הקרוב יש פחות קצבאות ילדים וכד'.... ולעומת העבר הרחוק ילדים תלויים כלכלית בהוריהם עד גיל הרבה הרבה הרבה יותר מאוחר מבעבר. גם חוקית אסורה עבודת ילדים שזה לא היה בעבר.
ממש לא לעניין לתכנן מראש את מספר הילדים.תיקוןהמידות
לא פשוט לגדל משפחה ברוכה. קודם כל צריך כוחות פיזיים לאמא ולאבא,
ואמצעים כלכליים, ובריאות לילדים . צריך הרבה תפילות שכל ההריונות והלידות יהיו תקינים ושהגידול של הילדים יהיה קל. ומי אמר שהחרדיות באמת מתמודדות?? אני גרה באיזור ירשלים ואני נתקלת בהרבה חרדיות שנראות ממוטטות פיזית וגם מוזנחות עקב חוסר אמצעים וכי אין להן זמן להשקיע בעצמן.
חוץ מזה שבציבור החרד"לי שאליו אני משתייכת מאוד מאוד מקובל לגדל משפחה של 8 ילדים.
ולהגיד ש-12 ילדים בציבור החרדי , זה דבר מקובל, זו ממש הגזמה .
המקרים שציינת, הם מיעוט. הרי יכולה גם להיות אשה שבכלל יהיה קשה לה להרות ח"ו ואז לא יהיו "הרבה".. לא יתגרשו בגלל זה. אבל השאיפה של הגישה כעיקרון לגיטימית וטובה.
הוא גם לא אמר שמס' הילדים קובע "לאיזה זרם דתי שייך" (בכלל לא כ"כ מובן לי למה אדם צריך לקטלג עצמו ל"זרם דתי"..). רק שאל איפה זה מקובל.
ברור שיש פרמטרים בסיסיים יותר לבדוק טרם נישואין.
אם כי, אינני חושב שהענין זה "דעה פוליטית" (לפי זה קובעים שידוך?), או השירות של הבנות שתהיינה בעז"ה לעתיד לבוא.
אנשים צריכים לראות התאמה בשאיפות, במידות, בכיוון הרוחני הכללי, ושמתאימים אישית ואוהבים זה את זה.
לי יש למעלה מ10 אחים... לאבא שלי יש מעל 10 אחים, לאימי יש מעל 7, כמעט כל אחי רוצים משפחה מרובת ילדים...
במשפחתי המורחבת מצד אבא יש מעל 5 משפחות שיש להם למעלה מ10 ילדים..
אז המסקנה היא שבציבור הדתי לאומי-דוסי יש הרבה שרוצים הרבה ילדים...
לאט לאט זה נהיה יותר נפוץ...
ואפילו יש כמה חילונים שאני מכירה אישית שרוצים זאת..
לגבי הקושי-צריך שהאבא והאמא יעבדו בעבודה שמכניסה רמת כסף בינונית כדי לא להיות במינוסים...
זה בדיוק כך.... שמשפחות שההורים גדלו עם הרבה אחים,ד.
רוצים את זה גם כן. ועוד יותר...
[ומכאן "ראָיה", למי שבכלל צריך את זה, כנגד אלו שחושבים שילדים במשפחה מרובת ילדים "סובלים" מזה... זה העושר הכי גדול. כמובן, לא סותר התחשבות בנתונים אישיים וכו']
אני למשל, גדלתי כך מכיתה ז' בערך לא היו מסביבי נשים בהריון כמעט בכלל עד שנה לפני שהתחתנתי ואלו היו כמה חברות שלי. הראשונות שנכנסו להריון.
כל השיח סביב הריון ולידה פשוט לא היה קיים סביבי. אני פחות משנתיים לפני שנכנסתי להריון היתה לי חברה אחת בהריון שדיברה איתי על ההריון שלה (הייתי עוד רווקה). לפני השיחה הזו הידע שלי על הריון נגמר שבהריון יותר חם מהרגיל. גם שבהריון אין מחזור ידעתי איפושהוא בגיל תיכון. פה נגמר הידע עד אותה שיחה. אפילו לא ידעתי על מושגים בסיסיים כמו שליש ראשון, הקאות וכל התופעות הגופניות בהריון, שבוע הריון, תל"מ, שבלידה יש דימום (זה הגיוני אבל בכלל לא חשבתי על זה), הנקה מעבר לרמה הטכנית הבסיסית. בטח ובטח שלא ידעתי כמה זמן לוקח להחלים מלידה. באמת ובתמים ככבר הייתי נשואה לפני הלידה שבועיים אחרי לידה נשמע לי המון זמן אפילו לא ניחשתי ולא תיארתי לעצמי שחודש אחרי לידה זה עוד כלום ועדיין מדממים מהלידה לפעמים בשלב הזה. שלא לדבר על כך שהשלכות של ההנקה על הגוף זה דבר שלא הייתי מודעת אליו בכלל אבל ב-כ-ל-ל. וגם לא להשלכות לקימות בלילה בזמן שהגוף עוד לא התרפא מהלידה. במצב כזה כל שאיפה שהיא פשוט לא רלוונטית כי אין את המידע הבסיסי שעליו נשענת השאיפה.
הייתי באמצע לכתוב אז לא ראיתי את התגובה שלךנאחזת באמונה
אבל גם למה שאת כתבת רלוונטי מה שעניתי.
בסדר, לא ידעת מה זה אומר.
גם אני, דרך אגב.
אבל כשפגשתי את הקשיים - מאיזה מקום ובאיזו גישה התמודדתי איתם, זו השאלה.
אם אמרתי לעצמי- זה ממש קשה ואני לא עומדת בזה,
או - כן, לגדל ילדים זה לא קל, ב"ה שזו השליחות שלי עכשיו.
השאיפה לא נשענת על המידע הבסיסי.
היא המצע שלתוכו המידע נכנס והיא זו שנותנת לו את המסגרת ומחליטה איך להתייחס אליו.
אני דווקא חוויתי לא מעט הריונות של אמא שלי (כאחות גדולה למשפחה ברוכת ילדים), ואת רוב מה שאת כותבת גם לא ידעתי עד שהייתי די גדולה. בכלל, עד גיל תיכון אפילו לא ידעתי שלידה היא כואבת, אמא שלי רק סיפרה לנו כמה היה מרגש... אחרי החתונה התחלתי להיכנס לפורום הזה ונחשפתי לרוב המידע שאת מתארת, ומרגישה שזה היה בדיוק בשלב הנכון, לא חושבת שהיה מועיל לי לדעת הכל קודם.
לא חושבת שונה ממך. רק ציינתי שחסר מידע מהותי אין לשאיפה משמע44444
הבנתי מה שאת אומרת, בהחלט יש בזה משהו...בארץ אהבתי
אם כי עדיין במציאות לשאיפה מראש יש השפעה על אופן ההתנהלות בהמשך, גם אם המפגש עם המציאות לפעמים ישפיע וישנה חלק מההחלטות.
יותר בגלל עניין הריווח מאשר מס הילדים. כשלפני שחיים את זה חצי שנה אחרי לידה נראה לך המון זמן (מי בכלל חשב שלהנקה יש השלכות גופניות ולקימה בלילה) ובכלל לא חושבים על מניעה אז זה משהו אחד. אחרי הלידה הראשונה שרואים שגם שנה אחרי לידה זה עוד "אחרי לידה". ואחרי השניה גם אין הקלה משמעותית...
אז ההשלכות למס' הילדים כבר משמעותיות מאד. כשיש 20 שנות פוריות ההשלכות של הריווח משפיעות מאד על מס' הילדים. ללדת בממוצע כל שנה וחצי זה ממש לא כמו ללדת בממוצע כל 3 שנים. ברמת השאיפה, לפני התכנונים של השותף השלישי זה כמעט חותך בחצי את מספר הילדים.
אותי לימדו שמפתח ילודה בידי הקב"ה בלבד...חיפושית אדומה
המטרה של חתונה היא למצוא את הנשמה המשלימה שלך. את הנפש שאיתה תבנה בניין שלם ובריא. את האישה שתאהב ותתן לה את כל חייך.
אם אכן תפקידך בעולם יהיה לגדל הרבה ילדים - אז הנשמה המשלימה שלך תהיה גם היא שותפה לתפקיד.
ואם זה לא התפקיד שלך - אז לא...
מה שאני מנסה להגיד זה שכשאדם בוחר עם מי להינשא הוא צריך לחשוב על דברים אחרים ולא על הילדים שעדיין לא הגיעו. אחרי שהוא בונה בניין איתן וקדוש עם האישה המתאימה לנפשו ולנשמתו (שולפי זה הוא בחר בה), הם יכולים לקחת על עצמם הבאת הרבה ילדים ודאגה לחינוכם ולרווחתם.
אל תשכח שהעתיד טומן בחובו הרבה הפתעות, גם כשנדמה שעשינו את כל השיקולים הלכאורה נכונים...
קשה יותר אם עול הפרנסה מוטל על כיתפי האישהחכמת ישישים
בעצם, השאלה הראשונה איננה האישה, אלא האיש: האם הוא יכול לפרנס ברווח משפחה גדולה? ילדים צריכים אמא. ילדים שגדלים ללא אמא, ואימם עובדת מחוץ לבית בשעה שאביהם יושב בבית המדרש, גדלים כמו עשב בר. לא לזה התכוונה התורה. לפעמים קורה נס, והילדים הללו יוצאים מוצלחים בכל זאת. אבל, אין לסמוך על הנס.
אם כבר מגיעים להחלטה שרוצים להתחתן, כדאי באמת לברר מה היא השקפת עולמה של האישה. לא רק בקשר להבאת ילדים לעולם אלא בקשר להשקפת העולם הכללית. אישה היא קודם כל בן אדם עם השקפות ושאיפות, כשרונות ויכולות, אופי, מצבי רוח, מידות ודרכי התנהגות. אחר כך, היא הבן אדם הכי קרוב שיש לבעלה. היא השותפה שלו בחיים שלהם. שימחתה היא שימחתו וקשייה הם קשייו. רק בסוף היא גם אם ילדיו. כך, שקודם כל את צריך לשאול את עצמך "האם אני מוכן/רוצה לבלות את שארית חיי עם האישה הזאת? בלי קשר לזה אם היא תלד ילדים או לא, ואם יהיו לה הרבה ילדם. יתכן, חס וחלילה, שאחד מכם עקר. אם שניכם רוצים ילדים, לפניכם דרך לא קלה עד להשגת ההריון המיוחל. זה משפיע גם על הגוף וגם על הנפש. האם אתה יכול לעמוד בזה?מלבד זאת, לרבות מן הנשים יש הריונות קשים, עד כדי כך שהן נאלצות לשכב במטה במשך כל ההריון. האם אתה יכול לעמוד בזה? בדורות הקודמים, הסבתות והדודות היו נחלצות לעזור לאישה אם היה צורך, וכשבאו הילדים בשעה טובה, הן עזרו בטיפול בילדים. אבל היום, כשרבות מן הנשים עובדות, אין כל כך מי שיעזור, וגם במגזר החרדי רואים פחות ילדים מאשר בעבר.
מכל מקום, לפי הלשון שאתה נוקט בה, וגם לפי התוכן, רואים שאתה בא מהמגזר החרדי. לכן, יתכן, שיהיה לך יותר קל לברר את השקפת העולם של נשים מהמגזר החרדי מאשר את זו של הנשים הדתיות-לאומיות. בין שמדובר בחרדית או בדתית לאומית כדאי שתשוחח איתה על הכל לפני שתעשו צעד רישמי כל שהוא.
את חרדית? אם כן, ממש מוזר שאת אומרת את זה. בציבור החרדי מקובל שדווקא הנשים יוצאות לעבוד בגלל שהרבה מהגברים אברכים (לפחות בהתחלה). בציבור החרדי הנשים אולי לא פמינסטיות אבל יש הרבה חשיבות לחיצוניות. הן כן דואגות לעצמן. אני לא יודעת אם את אומרת מה שאת אומרת מתוך הכרות. ממה שאני רואה, אין הבדל בשאיפה לילודה גבוהה ביני לבין חברותי החרדיות. הפוך. יש לי חברות דת"ל שרוצות ושואפות ליותר ילדים מהן.
שמעתי פעם שמישהי רצתה הרבה הרבה ילדים, אבל כוחות כנראה לא היו לה הרבה..
אבל לשכנה כן היו- והיא כל הזמן אמרה לעצמה, הנה לה יש הרבה ילדים והיא מצליחה, גם אני אצליח! וכל שנה עוד ילד ועוד... והאישה מנותקת מהמציאות...פשוט אין לה כוחות והיא לא עומדת בזה.
עד שמישהי שאלה איזה משהו בנוגע לאחת הבנות שלה בבי"ס או משהו כזה, לא זוכרת..והיא אמרה לה משהו כמו - אם X יכולה לגדל כך וכך ילדים גם אני יכולה..היא לא הבינה מה הקשר..אבל אמרה לה- את יודעת שאצל X האבא מסרק כל יום כינים לבנות? והוא עושה גם כך וכך ועוד כל מיני ועוזר לה.
כלומר- אפשר תיאורטית להביא הרבה ילדים לעולם, אבל צריך וחייב שיהיה הרבה כח בשביל לגדל אותם.
זה משנה מאד לדעתי כמה כוחות יש לאמא. האמא היא בעיקר בבית ומגדלת ודואגת לילדים. אם לא תהיה לה עזרה כלשהי או אם לא תוכל או תרצה לנהל את הבית ביד רמה- אז 12 ילדים, כנראה שלא יצליחו.
ובכל זאת ולמרות הכל ועל אף הכל- הכל מאת ה'!! זה רק ברכת ה'!
למשל קריית יובל, איך זה לזוג צעיר עם ילד, יש שם קהילה דתית לאומית וצעירים? יש שם גרעין תורני?
הבנתי שיש איזה קשר להר המור, אז זה יפריע למישהו שבא מישיבות אחרות..?
כמה ציטוטים מעוצבים שמעוררים מחשבה על דרכי החינוךhameiri13
חינוך אינו מתרחש רק בין כתלי הכיתה. הוא נבנה בבית, במטבח, בחצר ובזמן המשותף עם הדמויות המשמעותיות בחיי הילד. דרך משחק, עשייה ותנועה, ילדים קולטים ערכים, אווירה ואמונה. הפוסט שלפניכם מזכיר שחינוך עמוק מתרחש מתוך חוויה, קשר ושמחה — ומעודד הורים וסבים להיות שותפים פעילים בבניית עולמם הפנימי של הילדים.
כמה ציטוטים מעוצבים שמעוררים מחשבה על דרכי החינוך שלנו
לא כל למידה חייבת להתרחש במסגרת פורמלית. ילדים גדלים דרך התנסות, שמחה וקרבה. במיוחד כאשר המבוגרים סביבם חיים את הערכים שהם מבקשים להעביר. חינוך אמיתי הוא אווירה — לא רק מילים.
תמונה 1
הטקסט המקורי: How Do I involve Kids in Cooking?
Assign Simple Tasks. Make it educational. Prioritize safety. Encourage creativity. Celebrate their efforts.
תרגום לעברית: איך משלבים ילדים בבישול?
תנו להם משימות פשוטות. הפכו את העשייה ללמידה. שמרו על בטיחות. עודדו יצירתיות. העריכו את המאמץ שלהם.
פסקה מסבירה: המטבח הוא מקום של חינוך שקט. כאשר ילד שוטף ירקות, מערבב או מודד — הוא לומד אחריות, דיוק ושיתוף פעולה. בחברה החרדית, שבה הבית הוא מרכז החיים, זו הזדמנות להעביר ערכים של מסירות, נתינה ושמחה בעשייה. הלמידה אינה רק טכנית — היא חינוכית ונשמתית.
תמונה 2
הטקסט המקורי:
Playing is the highest form of research.
תרגום לעברית: משחק הוא הדרך הגבוהה ביותר שבה ילד חוקר את עולמו.
פסקה מסבירה: דרך משחק ילדים בודקים גבולות, לומדים להתנסות ומתמודדים עם אתגרים קטנים. במקום לראות במשחק בזבוז זמן, אפשר להבין שהוא כלי חינוכי עמוק. כך הילד מפתח ביטחון עצמי, יצירתיות וחוסן — תכונות שיסייעו לו גם בלימוד התורה ובהתמודדות עם החיים.
תמונה 3
הטקסט המקורי: Why Cook With Kids? Cooking with kids is a fantastic way to combine fun, learning, and family bonding.
תרגום לעברית: למה לבשל עם ילדים? כי זו דרך נפלאה לשלב הנאה, למידה וחיבור משפחתי.
פסקה מסבירה: כאשר נכד עומד ליד סבתא ולומד מתכון משפחתי, הוא לא רק לומד לבשל — הוא סופג מסורת. דרך רגעים פשוטים כאלו עוברים סיפורים, זיכרונות וערכים. זהו חינוך שאינו נאמר במילים גדולות, אלא מועבר באווירה של חום וקשר.
תמונה 4
הטקסט המקורי: How does PLAY support learning?
Focus Problem-Solving Confidence Collaboration Creativity Resilience Flexibility Imagination Communication
תרגום לעברית: כיצד משחק תומך בלמידה?
ריכוז פתרון בעיות ביטחון עצמי שיתוף פעולה יצירתיות חוסן גמישות דמיון תקשורת
פסקה מסבירה: משחק בונה כלים לחיים. ילד שלומד לשתף פעולה במשחק, יידע לשתף פעולה גם בלימוד. ילד שמתמודד עם קושי במשחק, מפתח עמידות. חינוך נכון רואה במשחק לא רק שעשוע — אלא הזדמנות לעצב אישיות יציבה, אחראית ובעלת יראת שמיים פנימית.
תמונה 5
הטקסט המקורי: Play is the way children learn what no one can teach them. Lawrence Cohen
תרגום לעברית: דרך המשחק ילדים לומדים דברים שאי אפשר ללמד במילים. – לורנס כהן
פסקה מסבירה: יש ערכים שלא מועברים בהרצאה אלא בחוויה. סבלנות, נתינה, התמודדות עם אכזבה — כל אלו מתפתחים באופן טבעי דרך משחק והתנסות. כאשר המבוגר משתתף, מחייך ומעודד, הילד לומד שמותר לו לנסות, לטעות ולצמוח.
תמונה 6
הטקסט: המטבח המשפחתי אינו רק מקום להכנת אוכל — אלא מקום של חינוך.
המקום שבו ילדים לומדים סבלנות, כבוד הדדי, ונתינה.
פסקה מסבירה: הבית הוא בית הספר הראשון והמשמעותי ביותר. דרך עשייה יומיומית פשוטה מועברים ערכים עמוקים. סבים, סבתות והורים שמקדישים זמן רגוע ומשמח, בונים יסודות יציבים לדור הבא. חינוך מתוך שמחה וחיבור משפחתי יוצר ילדים בטוחים, מחוברים ושורשיים.
הי אני אמא ל4 ילדים מקסימים ורוב היום משתדלת לשמור על בית נקי , כמה שאפשר ...
הבעיה היא כזו- כשההורים שלי באים אלינו לשבת עם אחים שלי הקטנים , הם בני 5 ו6 ...אבל הם עושים הרבה בלאגן בבית ומלכלכים לי בטירוף כמו למשל אם יש ממתקים אז הם אוכלים בבלאגן , מורחים על הספה ואז פתאום נשפך להם משהו ודורכים על זה, או ששותים שוקו וזה נשפך לי על הספת בד שלי ...וכל הבית נראה פשוט כמו אחרי מלחמה כשהם פה ....
העיניין הוא שאמא ואבא שלי לא אומרים להם כלום !
וזה מאוד קשה לי ....אני לא רוצה להיות כמו איזה שוטרת בבית עליהם ולהגיד להם לא לאכול בצורה כזו ולחנך אותם כי זה גם יכול לפגוע בהורים שלי (ככה אני מרגישה ) . אבל מצד שיני אני לא רוצה בית שבור ומלוכלך אחרי שהם באים זה לא נעים בכלל.
אני אפילו מרגישה סוג של כעס כלםי ההורים שלי באיזה שהו מקום ...למה הם לא יודעים להעמיד את אחים שלי במקום ולתת גבולות ... שחכתי לציין שאחים שלי גם צורחים בבית בלי סוף , בשבילהם זה משחק אבל אני פשוט מתעצבנת מכל המצב הזה שבסוף נופל עלי ועל בעלי ...
בדרך כלל המצב הפוך - אנשים מגיעים להורים שלהם לשבת (ואז לפעמים להורים קשה עם הבלגן של הנכדים...) ככה שאצלכם המצב לא רגיל.
אולי אם הם יבואו לזמנים קצרים באמצע שבוע יהיה קל יותר "למגן" את הבית מפניהם... (כמו למשל כיסויים על הספות)
עוד אפשרות - בכל פעם שהם עושים משהו שלא מקובל עלייך לומר בקול ובנעימות: "בבית שלנו לא אוכלים על הספה, נכון, ילדים?" (לפנות לילדים שלך ל"אישור") אולי בסוף זה יחלחל לאחים שלך...
בכל אופן, כל הכבוד לך שאת מצליחה בשגרה לתחזק בית נקי עם ארבעה ילדים קטנים!
בתי הגדולה בת 8, ילדה מהממת מכל הבחינות- נעימה לחברות ולמשפחה, נדיבה, חכמה, באמת מותק. מצד שני, היא דוחה כל דבר לרגע האחרון. נגרר מזה שהיא מאד מבולגנת. מה רציתי לומר על זה:
1. אני מאד מבינה את היתרון של התכונה הזו- היא רוב הזמן עושה מה שהיא אוהבת ולא משימות ש*צריך* לעשות, וזה כיף גדול!
2. מצד שני, באחד מבני המשפחה הבוגרים (היותר מורחבת) יש את התכונות הללו. והן גורמות לו נזק מתמשך! אותה דמות לא מנצלת את הפוטנציאל שלה בשום תחום, מאבדת דברים על ימין ועל שמאל, מפוטרת מעבודות תוך תקופה קצרה. בקיצור- זו לא ההתנהלות המועילה בעולם הזה!
3. בבקרים עוד הצלחנו למצוא פיתרון- אני אומרת לה "את יודעת מה השעה ומה המשימות שלך, תעשי את זה בקצב שלך ואני לא מאשרת איחורים". ואז היא מתעדפת את המשימות שלה- לפעמים לא אוכלת א. בוקר אזלוקחת שקית לבי"ס, אבל סה"כ מגיעה די בזמן.
4. אבל עד שהיא הולכת לישון היא מורחת את הזמן ואז גם אני כבר משתגעת וגם היא עייפה בבקרים והולכת לישון לא תמיד בתחושה נעימה.
5. אני לא רוצה להתעצבן עליה, מצד שני אני ממש מפחדת שהתכונות האלו יהרסו לה את החיים הבוגרים.
לעיתים קרובות דחיינות היא תוצאה של קושי אמיתי בניהול זמן, בתיעדוף משימות באופן יעיל ובעוד מיומנויות הקשורות לתפקודים ניהוליים- שזו היכולת שלנו לנהל את עצמנו וקשורה בהחלט לקשב
אגב, גם הדמות המבוגרת שתארת יש לה דפוסים שדומים לאנשים עם הפרעת קשב.
ויש מה לעשות באופן חלקי, אפשר לעזור לה ללמוד לנהל את הזמן, לתעדף מטלות ועוד...
וגם, כאמא לילדה עם דפוס דומה אפשר גם להבין שהיא שונה ויש לה את הקצב והדפוס שלה עם הרווחים וההפסדים שלה
א. נשמע שיש כאן מטענים רגשיים שהם יותר שלך וכדאי לעבד אותם בינך לבין עצמך.
זה לגיטימי שאת דואגת לבת שלך, רוצה שהיא תצליח בחיים, חוששת שלא תדע להתנהל ולבטא את הפוטנציאל שלה ושיהרסו לה החיים הבוגרים.
יחד עם זה כשאת בסוג של חרדה סביב כל המטענים האלה, זה מעמיס עליה ופחות מאפשר לך להיות פנויה אליה ולראות את הצורך שלה ולהגיב בצורה נקיה בלי כל הקולות מאחורה של היא תהיה כמו הדוד ומה יהיה איתה.
הקולות האלה הם טבעיים, יש לנו כהורים חששות שונים על הילדים שלנו, שנובעים מהרצון העמוק שלנו שיהיה להם טוב.
אבל הדרך להתנהל איתם נכון זה עיבוד רגשי שלנו עצמנו, ולא השלכה שלהם על הילד.
ב. יש לא מעט אנשים דחיינים שסך הכל מסתדרים.
לרוב ההמנעות נובעת או מפחד מסויים, או מתעדוף אחר. יש אנשים שהאדרנלין של הדד ליין עוזר להם להיות יעילים ולכן קל להם יותר לעבוד ברגע האחרון.
נראה שסך הכל אם היא כן מצליחה בסוף לתעדף ולהגיע בזמן המצב יחסית בשליטה. כן כדאי בהזדמנות לנסות לעזור לה לראות איך להתנהל בלי שתצטרך לותר על דברים שהייתה מעדיפה להספיק.
ג. לילדה בת 8 יש צורך בלא מעט שעות שינה, ובדרך כלל גם בסמכות הורים שתעזור ותכוון אותה לשינה והתארגנות, ולא תשאיר את ההתנהלות מול זה רק לה.
בנוסף, נשמע שזה מפריע גם ללוז שלך ולפניות שלך בערב, שגם זה ערך בפני עצמו, כך שצריך פה פשוט דד ליינים וסיוע להתארגנות מצידך.
מציעה לשבת איתה יחד ולנסות לתכנן את הערב בצורה משותפת, כשאת מציבה כעובדה באיזה שעה
היא צריכה להיות במיטה מאורגנת (באופן שיהיו לה מספיק שעות שינה ותוכל לקום בקלות), ומה מבחינתך צריך להיעשות קודם; נניח להתקלח, להתלבש, לאכול ולארגן מערכת.
אפשר לשאול אותה אם יש עוד דברים שרוצה להספיק בלילה (נניח לקרוא או לשחק)
ולנסות לחשוב יחד כמה זמן היא צריכה להתארגנות, מתי יתאפשר לה לעשות דברים נוספים (לדוגמא אם היא רוצה לקרוא וצריכה לישון ב20:30, אז היא יכולה לקרוא החל ממתי שתסיים את כל ההתארגנות ועד אז).
פשוט לחשוב יחד איך לתכנן, לשאול אם יש משהו שהיא צריכה עזרה, ולעזור לה להתרגל, למשל להזכיר לה מה השעה בשבע וחצי, ושראיתן שזו השעה שצריך להתחיל להתארגן בה, להזכיר בשמונה שעוד חצי שעה וכן הלאה.
אפשר להכין יחד לוז חמוד ומקושט, יש גם כאלה שאפשר לסמן בהם וי על מה שבוצע.
ככל שתראי שהיא מצליחה לקחת אחריות ולנהל את הזמן, תוכלי להרפות מהדברים ולהשאיר לה לעשות את זה לבד.
אתחיל מקיצור הדברים, שהכל עומד על השאלה האם הקשיים הם אלה שמנהלים לנו את החיים או שאנחנו מנהלים את החיים איך שאנחנו רוצים למרות הקשיים או שאנחנו לוקחים את הקשיים ומשתמשים בהם כדי למנף לנו את החיים..
אתחיל מגילוי נאות שלי יש את זה, וזה עובר בתורשה.
לאשתי יש את זה (וגם לחלק ממשפחתה), לאמא שלי יש את זה, לסבא שלי יש את זה, לחלק מהאחים שלי יש את זה וללא מעט בני דודים שלי יש את זה.
אני יכול להגיד על עצמי, אמי וסבי שהצלחנו להגיע להישגים נאים הרבה מעל הממוצע עם הקושי הזה (שלושתינו מכניסים משכורת של מעל 25000).
זה אמנם לא היה קל, אבל עם גישה נכונה והתמדה ניתן להצליח ואף להצטיין.
(אני ואשתי למדנו לתואר יותר שנים מהצפוי והרצוי, אך בסוף הצלחנו, והבוסים שלנו מאד מרוצים מאיתנו.)
כשהתחתנו, בהתחלה הבית היה מבולגן ונראה לא טוב, ושנינו היינו מתוסכלים מכך.
התלבטנו האם נכון ללכת לטיפול או לחשוב על דרך יצירתית להתגבר על כך.
בסוף החלטנו על שורה של צעדים שעזרה לנו מאד.
1. קנינו רובוט שוטף שואב
2. החלטנו לקחת עוזרת
3. בנינו בית שהתפעול שלו קל ונוח
4. כל כמה זמן אנחנו כן מחליטים שאנחנו מאפסים חלק מהבית
את הזמן שהעוזרת והרובוט חוסכים לנו, אנחנו משקיעים בהתפתחות אישית ומקצועית, מה שעוזר לנו עם הזמן להכניס יותר כסף מהעלות של העוזרת.
ועל הדרך חוסכים את התסכולים..
אז לענ"ד, כל עוד היא לא סובלת מזה וגם היא לא מגיעה למצב שהיא בלתי נסבלת לסביבה, אז לא הייתי רץ לקבל אבחונים ולטפל בזה.
אם המצב הוא כזה שהיא מבינה בעצמה שהיא סובלת או שהיא ממש בלתי נסבלת לסביבה, אז כן הייתי מתחיל אבחון וטיפול.
אני גם חושב שכדאי להוריד ממנה את רף הציפיות שלך ואת החששות שלך מהעתיד הלא ידוע שלה שיהיה בין כך לטובה או לרעה (בתקווה שלטובה).
באופן כללי, דעתי היא שעדיף להתמקד בחיובי ולתת כלים שיעזרו בחיים מאשר להיות מובלים ע"י החששות שלנו או של ההורים שלנו (אם נסתכל עלייך מהכיוון של הבת שלך).
רק כאשר הרופא בהסדר עם חברת הביטוח - כל ההתעסקות של האישורים והניירת מתבצעת ישירות בין הרופא והביטוח. אבל רוב הרופאים לא אוהבים את הטרחה הכרוכה בעבודה ישירה מול הביטוח. זה מוסיף להם המון בלבול מוח, התעסקות רבה, שמתורגמת בסופו של דבר בהוצאות להעסקת עובדת שזה התפקיד שלה.
עבר עריכה על ידי אבא פגום בתאריך י"ח בחשוון תשפ"ו 16:30
אני סובל בשבתות, פשוט סובל, כל סעודה היא סיוט. יש לנו ב"ה 6 ילדים מגיל 3 עד 17 וכל סעודה היא בעיקר הקנטות בין הגדול לכולם. אני מכין דברי תורה, חידונים, סיפורים (כן, ניסיתי גם את "עושים עניין" של הרב יוני לביא) ופשוט לא מצליח להחזיק יותר מ 20 שניות. אני רק פותח את הפה הגדולים על הספה במקרה הטוב קוראים עלונים, או בחדר, נחים מחוסר עזרה בשישי.. אני מרגיש מועקה גדולה, תחושת כישלון, אפילו הקטנים לא מקשיבים לסיפורים.
החלטתי בשלב מסויים להגיע לסעודה מתוך גישה פנימית: אין לי ציפיות מאף אחד. אני לא אחראי על אף אחד. אני מתחיל שלום עליכם אחרי הודעה מספקת, מי שלא רוצה שלא יהיה. אני מקדש - מי שלא נמצא שיקדש לעצמו או שלא יקדש בכלל. אחרי כל כך הרבה סעודות שבהן ניסיתי להחזיק בכוח, לשלוט בסיטואציה, להשליט ''צורה של שולחן שבת'' - חלאס, זה לא שווה את הכעס.
אלה ילדים גם של הקב''ה ומנקודה מסויימת שייקח אחריות... או כמו שרבי נחמן אומר: ''וכן כשמגיע שבת או יום טוב, אזי אני מוסר כל ההתנהגות וכל הענינים והתנועות של אותו השבת או היום טוב להשם יתברך, שיהיה הכל כרצונו יתברך. ואזי איך שמתנהג באותו השבת ויום טוב שוב אינו חושב וחושש כלל שמא לא יצא ידי חובה בהנהגת קדושת אותו היום, מאחר שכבר מסר הכל להשם יתברך וסמך עליו יתברך לבד''
בקיצור, לשחרר וזהו. לאורך זמן השחרור הזה מביא לשיפור במצב.
יש דרך!! בגישת "שפר" להורות תוכל למצוא דרך לשפר את סעודת השבת, לשפר את מערכת היחסים בתוך הבית, להבין את הדינמיקה שבין הורים וילדים ומכאן, השמים הם הגבול. חבל לסבול כשאפשר ליהנות מגידול הילדים. גישת שפר, המפתח להורות אחרת.
1) תעלה נושא עם אמוציות לדיון, והם המדברים. ולא הקהל. אתה מנהל הדיון.
2) תציב דרישה וציפייה, שאין שלילי בסעודה. רק חיובי !
3) תגרום לחוויה בשולחן, שירה חידונים וכו'
4) תעשה קואליציה עם שניים מהילדים בשירה או בדיון, השאר יצטרפו בהמשך.
5) תעשה קידוש מיד, אנשים רעבים הם אנשים עצבנים.... גם אתה.
6) תהיה אתה רק בחיובי ולא בשלילי.
8) תנמיך ציפייה, ותוציא מראש את כל התמונות והסירטונים והתיאורים מהידברות וכו' ששולחן שבת יש אוירה מדהימה ומשפחתית... לרוב זה לא כך, כל מה שבא ברוך הבא.
9) מסתבר שרוב הריבים הם על אותם דברים פחות או יותר כל שבוע, אוכל, מקום, וכו', תשב עם עצמך או אשתך ותפתור את הבעיות לפני שבת. [כגון חלוקת מקומות שונה]
10) בד"כ יש ילד אחד או שניים שהם עושים את הבלגן - תבודד אותם... בעדינות כמובן. ובלי לפגוע.
11) אם יש לך ילד עם הפרעת קשב ריכוז שייקח ריטלין גם בשבת.
12) אם יש לך הפרעה קח ריטלין לפני הסעודה ..... זה עובד. [וגם אם אין לך הפרעה.... זה עושה את העבודה...]
1. תדאג שלך ולאשתך יהיה כיף וטוב בשולחן. תיהנו, תאכלו טוב, תפטפטו בכיף, תספרו דברי תורה.
אנשים רוצים לבוא למקום שטוב בו, ושולחן שבת צריך להיות עונג, לא מטלה.
תנסי לשכול מכל שאר ההגדרות ופשוט לדאוג שיהיה לכם כיף, וכל השאר מפסידים...
2. אפשר להוסיף דברים שכיפיים לבני הבית, ואפילי לשאול מה אוהבים..
סבב של מה היה טוב השבוע, שירה ב2 קולות/סולו של שירים כיפיים והווי משפחתי.
3. לגבי הגדול שמקניט, זה בדרך כלל ככה או רק בסעודה? התנהגויות של הצקות או מריבות על מקום בשולחן זה מגיע מחיפוש מקום במשפחה, מתחושת מצוקה מול המקום שלי וכו.
כן כדאי לנתב אותו למקום שירגיש משמעותי, ושיש לו מקום ומשמעות במשפחה. אפשר לבקש ממנו להכין דבר תורה, לשיר איתך איזה שיר, לעזור בהגשה, או סתם לפרגן לו על משהו.
בכללי לשים לב שהוא בטוב, ומה קורה לו.
ילד שמציק זה ילד שמשהו מציק לו.
4. כמובן תפילות!!
אני ממליצה אחרי האוכל, להגיש פיצוחים, שתיה, נשנושיאביגיל ##
טעימים ורק אז להתחיל שירים ודברי תורה
אצלנו זה מושך את הגדולים ומימלא כל האווירה משתנה.
עשינו איתם גם שיחה מקדימה "מה כל אחד מביא איתו לשולחן שבת?". והם משתדלים יותר שתהיה אווירה נעימה
מי שאומר דבר תורה אנחנו עפים עליו ממש
גם יצרנו מחרוזת שירים קבועה, כל אחד בחר שיר ואנחנו שרים לפי הסדר- את השיר של אבא, אח''כ את של אמא את של הבכור וכו'
אגב לא חייבים את כל אורך השיר..
בשבתות הראשונות קיצרנו כמה שאפשר העיקר שתהיה חוויה טובה ושישאר טעם טוב
אח''כ לאט לאט הילדים כבר נשארים ונמרחים יותר בשולחן.. ואני משתדלת גם להעלות דיונים מה קורה באותו שבוע
למשל "מה אתם חושבים על מה שקרה בהפגנה השבוע" וכו' זה מחבר אותם
אפשר גם להכין אותם מראש: מי שיביא לשולחן שבת שני מעשים טובים שהוא ראה או שמע - מקבל ממתק פרס...
ואחרי המעשים - אם זה יצליח - תספר משהו, "תשמעו משהו שזה הזכיר לי"... (תכין מראש, אבל שיראה ספונטני..), המשהו יכול להזכר גם רעיון קצר מפרשת שבוע, או סתם מידה טובה, או שזה סיפור מאיזה צדיק, מאיש טוב..
