זאת אני.
זוכר אותי?
זאת שהצליחה לנהל איתך שיחות.
זאת שהייתה פונה אליך כשהפחדים היו מטיילים לה על הגב.
זאת שהייתה מבקשת ממך, רק ממך, כי היא האמינה בך בעיוורון.
זאת שהיית לוחשת לך בשקט בשקט כמה היא אוהבת אותך, לא משנה מה קורה.
זאת שהייתה מביטה אל השמיים במבט מאוהב, וזועקת במילים שקטות כמה טוב לה שאבא מחבק אותה, סתם כך, באמצע היום.
זאת אני.
התרחקתי, אני יודעת.
אני כבר לא מצליחה להתפלל.
אני כבר לא מצליחה ללחוש לך, לדבר איתך.
אבל,
אני ככ מתגעגעת.
אני מתגעגעת לריח של הסידור שלי.
אני מתגעגעת למתיקות שהרגשתי בתפילה.
אני מתגעגעת להתרפק בחיבוק הכי חם שלך.
אני מתגעגעת אליך. אל אהבה שלך.
אל הטוב שלך.
אני מתגעגעת לשיחות שלנו. אפילו שתמיד רק אני דיברתי.
אבל אתה יודע מה כיף בלדבר איתך? שאני אף פעם לא אצא חופרת.
אני תמיד מרגישה עטופה, אהובה.
אוי, הקב"ה. לאן הלכתי? לאן אבדתי?
היום, הדמעות זלגו מאליהן.
אני. בכיתי. כי. התגעגעתי. אליך.
אולי עוד יש תקווה שנחזור?
אני אוהבת אותך. מאד. מאד.
כן, גם שאני לא מצליחה להתפלל. אני עדיין בוערת מגעגוע אלייך.
אני מאמינה בך ככ.
אני רוצה אותי קרובה אליך.
אבא שלי, אתה האבא הכי טוב שיש. גם כשרע לי.
ולא מפסיקים לכאוב לי הנעצים האלה שתקועים בלב שלי.
הנעצים, והפחדים, והלחץ והבלבול.
אני רוצה לדעת שזה לטובתי. אני רוצה לדעת שיהיה סוף לזה.
אני רוצה להיות קרובה אליך
שוב
כבתחילה.

ממני, אני.