יש רצון גדול, עז למצוא את מקומי - ביתנו. לבנות ולהבנות ביחד. שולחן שבת שלנו מלווה בשירים. רצון להשתלם ולהתגדל יחדיו. לא משנה איפה אהיה בשבתות - חברות, משפחה, רבנים/ות זה לא מרגיש המקום הזה. ויש חוסר. חוסר. חוסר. אי נוחות בנפש. כאילו הכל מרגיש לא שלם. גם אם יהיה לי יום נפלא וממלא ברגע שאניח את הראש על הכר הכל יוצף. הרגשת חוסר החלל תשתלט.. אז כן. יש רצון גדול להתחתן.
אבל אז מגיע הפחד הזה.. החשש הזה..
שזה דבר כל כך גדול. להקים בית בעם ישראל!! צריך להיות מוכנים לכך.. שבע"ה לזוגיות יהיה בסיס יציב ואיתן כך הבית שנבנה יחדיו יהיה יציב, מושתת על יסודות של אמונה, בטחון, אהבה ושמחה.. להתחתן זה לחיות ביחד. זה להיות שניים שהם אחד. זו אחריות כל כך גדולה. אכפתיות דאגה הכלה הקשבה נתינה .."ואהבת"... וכן לא רק במישור הנפשי גם במישור הכלכלי. זה להקים בית. לכלכל בית.. וגם אחכ בע"ה לזכות להיות אמא, אבא.. זוג הורים!
ואעא! אני בקושי בת 20. רק מתחילה שנה א' בלימודים.. משלבת מדרשה - כדי להמשיך את בניית הקומות בנפש. לחזק שרירי הנפש.. וגם שבע"ה זה יעזור לי בלהיות אשה יראת ה' ורעיה ואמא טובה ומסורה .
מתפללת שזה יהיה בעיתו ובזמנו. אבל מתי יודעים/מרגישים את הבעיתו ובזמנו? ...




