חשבתי שאני סתם רוצה עכשיו שקט,
כי יצאתי כ"כ הרבה בתקופה האחרונה,
וזה גרם לצורך בשחרור קצר, בתקופת רגיעה.
שאני צריכה לחכות שיהיה לי רצון וחשק ומוטיבציה לפגוש בחור,
שזו כבר לא תהיה רוטינה כזאת.
חשבתי שאני סתם עייפה וצריכה מנוחה.
ואז פגשתי אותה, חברה, שרצתה להציע בחור כשלא הייתי פנויה,
התלבטתי אם להמשיך את ההפסקה הלא רשמית הזאת, או לומר לה שתציע לו,
והרגשתי לא מסוגלת, לא מסוגלת לומר לה את זה
מאוימת מהמחשבה על דייט בזמן הקרוב
פתאם גיליתי שזו לא רק עייפות.
זה פחד. עמוק וחזק.
וחוסר תקוה.
אין לי שום שמחה מהצעות אופציונאליות ומקומפלימניטים על בחורים,
כבר אין את התחושה הזאת שאולי הבא יהיה הוא,
אז למה?
למה ללכת לפגוש בחור בפעם הראשונה וגם האחרונה, או אולי אחת לפני אחרונה..
למה ללכת ולהתחיל לבנות משהו שגם ככה הולך להישבר כ"כ מהר?
אני פוחדת להתאכזב שוב, לא מסוגלת להכניס את עצמי לזה בידיים.
פוחדת לבנות את התקווה לאט לאט ואז להתאכזב מהר מהר,
ומצד שני, כבר לא כ"כ מאמינה ומקוה.
זהו. סוף פריקה.
גדול!
