בגדול כשאומרים בעיה שפתית מתכוונים ל*שפה* ולא ל*דיבור*.

שפה זה ה"מה"

והדיבור זה ה"איך"

בעיית שפה יכולה לכלול:

*אוצר מילים דל (בכל מיני רמות. החל מילד שאומר רק 10 מילים בגיל שאמור להיות הרבה יותר. ועד ילד בבי"ס יסודי שלא מכיר פעלים ספציפיים ומילים ברמה גבוהה ולכן יגיד על כל דבר 'לעשות' או 'לשים' ולא ישתמש במילה המדויקת)

*בעיות במורפולוגיה- שזה ההטיות של המילים, השימוש בבנינים, הטיות מין ומספר

*בעיות בתחביר- משפטים קצרים ופשוטים בלבד, תחביר לקוי

*קושי בארגון מסר מילולי- למשל ילד גדול שמספר סיפור חסר עם מעט מאד פרטים ובלי מבנה סיפורי 

*בגיל בי"ס זה יכול להתבטא גם בקושי עם שפה כתובה- קושי להבין טקסט כתוב ולהפיק אותו

כמובן שהכל ביחס למצופה מהגיל

בעיה בדיבור יכולה הרבה פעמים ללוות בעיית שפה (במיוחד אם יש בעיה מורכבת יותר, כמו פיגור שכלי, ולא רק בעיית שפה), אבל יכולה גם לבוא לבד.

בעיות דיבור לדוג:

*קשיי הגייה - השמטות של הגה מסוים, החלפות (הגיה של הגה אחד במקום אחר, נגיד ס' במקום ש'), הגיה של הגה מסוים באופן משובש

*אפרקסיה- שזה קושי בתכנון הדיבור, מה שגורם לשיבושים לא עקביים (פעם אומר נכון ופעם לא נכון- את ותו הגה, או את אותה מילה), השמטות של חלקי מילים עד רמה של הגיה ממש רק של חלק קטן מהמילה\

*בעיות שטף- גמגום, דיבור חטוף (שזה דיבור מהיר עם השטת הגאים)

*בעיות קול

בגדול אוטיזם זה רצף

עפ"י הDSM-5 (שזה ספר האבחנות הפסיכיאטריות של האמריקאים) זה נקרא "הספקטרום האוטיסטי".

ההגדרה, עד כמה שזכור לי עכשיו, זה אכן הבעיה התקשורתית- יש רצון מופחת לקשר עם בני אדם, ובעיה ביכולות התקשורתיות.

גם אם נתסכל רק על ההיבט התקשורתי, מדובר על רצף רחב מאד.

החל מילדים שאין להם תקשורת בסיסית- לא מביעים רצונות לצרכים בסיסיים, לא זקוקים לאישור מהסביבה, מעין חיים בבועה.

הרבה פעמים התפקוד הנמוך יכול לבוא גם עם IQ נמוך (בעצם פיגור), בעיה שפתית,

האוטיזם מאופיין בתנועות אקולליות- שזה תנועות חזרתיות- למשל תיפוף\התנדנדות קדימה ואחורה, ובדיבור אקוללי- חזרה שוב ושוב על שיר מסוים או חיקוי בלי הבנה של דיבור ששומעים.

עד אוטיזם בתפקוד גבוה (בDSM-4 כונה אספרגר), שאלו אנשים שיכולים להראות במבט ראשון תקינים, אך הם פחות מחפשים חברה, או שהם מחפשים חברה אך לא יודעים כיצד להתנהג בסיטואציות תקשורתיות.

זה יתבטא למשל בקשוי עם הבנת דו משמעות, קושי בהבנת הומור וציניות.

אם ישאלו אותם אם יודעים איך מגיעים ל.. הם יגידו 'כן' וימשיכו הלאה- מבחינתם הם ענו על השאלה.

יש הסתכלות על אוטיזם שהם בעצם רואים את הפרטים אבל לא את את התמונה השלימה.

הם רואים את העצים אבל לא את היער.

וזה מסביר את הקושי החברתי- הם בעצם מבינים כל פעולה\כל מבע שפתי בהקשר המאד מצומצם שלה, בלי להבין את ההקשר הכללי.

בגלל היכול שלהם לראות פרטים לפעמים מסתכלים עליהם כגאונים, אבל זה בד"כ יתבטא במשימות מסוימות. למשל ביכולות מתמטיות גבוהות. אבל הם בהחלט יכולים להיות חכמים מאד.

ההגדרה של רמת הפיגור (קל, בינוני, קשה)

היא לפי רמת IQ

שזה כמובן כולל בפנים את כל היכולות הקוגניטיביות, כולל שפה ותקשורת.

אני חושבת שבד"כ ככל שהפיגור יותר קשה, זה יבוא גם עם תפקוד יומיומי (התלבשות, רחצה וכו') נמוך יותר, אבל לא בטוחה...

וסילחה שחילקתי לכמה תגובות, זה היה יותר נוח לענות לפי נושאים

ו@שריקה

וואו איזה יופי של תשובות!!

מחוננים זה כאלה עם אנטלגציה גבוהה ממש (נגיד ילד עם מוח של מבוגר)

זה עם שצריך חינוך אחר מהרגיל

(נבחן לפי רמות של מבחני אי קיו)

בויקפדיה שם רשמו על זה ופירטו עוד.

אבחון זה רק מאבחן כן?

אבל אם אתה רוצה סתם לדעת אז:

-תסמונת דאון זה הכי קל -מראה של עינים מלוכסנות.לשון ארוכה(בחוץ הרבה פעמים)

אצבעות ידיים קצרות ורחבות.צוואר מעט קצר(הם נמוכים יותר הרבה פעמים)

-אוטיזים-הרבה פעמים אין להם קשר עין רצוף.(הם בורחים מזה).בעיות דקדוקיות תחביריות בדיבור.קושי בהבעת רגשות.יכולים להיות גאוניים אגב.וללא פיגור שכלי.

יש ספר'האיש שחשב שאישתו היא כובע'

אם זכור לי נכון מסופר על גאון בחשבון שקלט את אשתו ככובע

-פיגור-לא מתנהגים-מתפקדים כבני גילם(זה ההערכה גסה כן?)

תודה שאתה שואל בזכותך אני עושה סדר בראש גם לעצמי

הבן שלי קיבל שנה אחת גננת שיח (גננת שילוב לא בסל אישי)

היה צריך קצת חיזוק לקראת כיתה א, לא היה צורך בגן שפתי/התפתחותי, גננת שיח בנוסף לריפוי בעיסוק וקלינאית תקשורת שקיבל בהתפתחות הילד בקופת חולים, הספיקו לו. (בבית הספר כבר היה בלי שילוב).

ילד שצריך גן שפתי/התפתחותי זה ילד עם קשיים יותר מקיפים ולא נקודתיים, צריך גם לעבור ועדת זכאות ואפיון (לגננת שיח מספיקה ועדת שילוב).

גם במקרה כזה אפשר לבחור להשאיר בגן רגיל ולקבל שם את העזרה, אך בדרך כלל העזרה תהיה פחות מקיפה ויהיו שם יותר ילדים.

כדאי לבדוק את הצרכים של הילד, לבדוק איזה גנים יש בסביבה (רגילים ומיוחדים), לקחת בחשבון את השיקול החברתי.

במקביל נאמר לנו לתת לו טיפולים ולרשום לגן רגיל כי הוא יכול להשתפר.

ב"ה הוא השתפר מאוד ולכן בסוף החלטנו גן רגיל

יש לו בסל 5.5 ש"ש. איך ממשים אותן?

ממה שהבנתי אחת הבעיות בגן רגיל עם סל אישי היא איך מממשים את השעות.

מקווה שיש פה מישהי עם יותר ניסיון וידע שתדע להגיד לך איך.

אני חושבת שאמורה להיות ועדה בין מקצועית (מתי"א וצוות הגן) שממליצה איך לממש אותם.

ממה שאני מכירה (יותר מכירה בבי"ס על יסודי אז לא יודעת אם רלוונטי לגן), חשוב מאוד שההורים יהיו מעורבים ויראו שהילד באמת מקבל את מה שמגיע לו.

מהבחינה הזו גן מיוחד עדיף כי שם יש מערכת יותר גדולה שאמורה להיות מותאמת לילדים שצריכים עזרה.

בדרך כלל זו בחירה מועדפת.

אם הצוות מקצועי, ואם הילדים האחרים לא בפער מהילד שלך, אז בשיקול ארוך טווח, עדיף לתת לילד שזכאי לעזרה הזו, שנה או כמה שנים במסגרת כזו. ההשתלבות אחר כך במסגרת רגילה, תהיה הרבה יותר טובה בעזרת השם. כי הוא יגיע לרמה גבוהה יותר ולמסוגלות אישית, בטחון בעצמו, ויכולת רגשית טובה יותר.

הענין הוא שבגן התפתחותי הוא בפוקוס לאורך כל היום, וגם בשעות 'הרגילות' הוא מקבל התיחסות מגננת מיומנת יותר, עם כלים טובים הרבה יותר מאשר גננת במסגרת הרגילה.

כלומר, לב הענין הוא לא השעות של העזרה שהוא מקבל בגן ההתפתחותי, אלא היחס לאורך היום כולו.

הרבה סיעתא דשמיא שתהיה לכם!

יש את סאונדינג בורד וטאצ'אט (השניה יותר משוכללת, ויקרה...).

וחבל

למשל ילדה עם קושי מוטורי אצלינו לא מקבלת הקלה

וצריכה לקבל הקלה לכתוב במחשב

בחנ"מ יש בנות שלומדות את הנושא הטכנולוגי מכירה מישהי שבזה היא עובדת

אולי זה גם תלוי בסוג בית הספר ובמגזר?

לא בכל המקומות יש את הטכנולוגיה הזו

ועדיין לא ישבנו על הזכאויות זה תהליך

כי למשל בכיתה של הבן שלי יש תלמיד עם לקות ראיה, ויש לו עזרה טכנולוגית

זה לא המצב אצלינו ברוך ה’

את היית בסדר מהמקום שלך.

יש הרבה מאד הורים בהכחשה (וגם מורים) לגבי מצב הילד שלהם.

ממליצה לדבר בשיחה רגועה כשאתן נפגשות (אולי גם כשבעלה נוכח) על האחיין.

להראות שיש דפוסי התנהגות שחוזרים על עצמם ושאת באה לטובתם.

לא לדבר על איבחון, כן לדבר אפמטית "אני ממש רואה שלא פשוט לך/לכם להתמודד עם הבריחה של X"

"מתי הוא משתולל במיוחד" , "האם שמתם לב שיש לו בעית יצירת קשר עין"... וכן על זה הדרך.

זה מסוג הדברים שצריכים לחלחל.

ובמוסד הלימודים, כל עוד הילד "שקט" , לא רוצים שום ענייני איבחונים ותוספות מצידו. יש להם מספיק התמודדות.

לק"י

כשאת מניחה שמשהו איתו "לא בסדר", וההורים לא מוכנים לשמוע.

אבל כנראה שאת לא צריכה להתערב באמת. זה נשמע שאת קצת לוחצת ומתערבת מידי.

אמרת מה שיש לך לומר, ותני להורים לעשות את שלהם.

בגדול לא באמת יודעים.

כנראה גם כי עכשיו יודעים יותר לאבחן ופעם היו פשוט "אנשים מוזרים".

אבל זה לא מסביר הכל, יש כאלה שטוענים על קשר למסכים, יש כאלה שקושרים לעניינים אחרים.

אבל המחקר להבנתי עדיין לא ממש מבין את ההצפה של המאובחנים על הרצף ברמות השונות.

עשיתי על זה עבודת גמר בקורס באנגלית לפני עשור.

(בלי לזרוק עליי עגבניות, תשאירו אותם לשקשוקה)

מחקרים מורים על עליה באיבחוני אוטיזם בעקבות אורח החיים שלנו שבו אנחנו מוקפים וצורכים מיקרו-פלסטיקים, אוכל מתועש שבו דוחפים לנו מתכות כבדות ושאר דברים...

זה משפיע על קשב וריכוז, על תקשורת .

על הגוף והנפש.

(המחקרים באנגלית, לא מצאתי הרבה חומר בעברית)

לכן נברתי שנה שלמה וקראתי.

כשיהיה לי יותר מדקה על המחשב אצרף מקורות אם תרצו

ברור שרוצה מקורות

אם אפשר שיהיה מתורגם אפילו בגוגל זה טוב

בטוחים שזה לא מחיסונים?

@משה תוכל להעלות לראשי ת’שאלה?

אשמח לתשובות בפורום

למרות שהשאלה עצמה, או יותר נכון, כמה הנחות יסוד שיש לך בשאלה הזו, לא נכונות ומעצבנות.

אבל אני אכתוב על זה בזמן אחר.

וכן. זה בטוח לא מחיסונים.

(אם משה יגיע לכאן מהתיוג הוא דווקא יגיד שכן)

ואם פתחת את השרשור רק כדי שיגידו לך שזה כן - אז בשביל מה? רק כדי שתוכלי להפיץ קונספירציות ילדותיות?

ומגדלים את הילדים כשאנחנו בעצמנו מכורים למסכים ופחות "מתקשרים" עם הילדים

לא בדקתי אבל זו התחושה שלי. גם לי יש מאובחנים...

מעבר לזה גם שינו את ההגדרות כך שכל מה שנכנס תחת בעיות תקשורת זה בעצם על הספקטרום....

האם יש מתאם בין כמות המסכים בבית, זמן המסך שמביאים לילדים, האם בכלל יש מכשירים חכמים בבית וכו', 

לכמות המאובחנים?

לק"י

הזאת.

דברים שפעם אולי לא הגדירו כאוטיזם.

אבל גם בלי קשר, זה נראה שיש פשוט עליה בכמות.

בעיסוקי משיקה למעגלי האבחון, לטעמי יש הרבה תמריצים 

(כמו הכרה של ביטוח לאומי ומערכת חינוכית משקיעה ו"שווה") לטייטל של בעיות תקשורת או "על הרצף" 

הרף היום מאוד רגיש וילד , אפילו פעוט, שאינו מספיק מפותח ברובד הבין אישי כבר נחשב לבלתי תקין עם חותמת. 

להורים שקבלו אבחון אני מייעצת להנות מההקלה שיש עם הידיעה שמילד זה יש להנמיך ציפיות. מערכות היחסים בבית ממש נרגעות

אבל לשקול בזהירות אם ואיך לשתף את הצוות החינוכי,

לעניות דעתי שם עדיף שלא יוכר כבעל מגבלה אלא בבית לתמוך ובמסגרת למצוא את הכוחות להיות אחד מכולם, ובסבלנות הסימפטומים מטשטשים עם הגיל.

א. אין דבר כזה לקבל חותמת של אוטיסט רק בגלל ''לא מספיק מפותח''. יש קריטריונים מאוד מאוד ברורים להכרה באוטיזם, כאשר הם מחולקים לשני חלקים:

בתחום הפרעות התקשורת חייבים לעמוד בכל הקריטריונים, ובתחום החזרתיות, דפוסי התנהגות, תחומי עניין, תגובתיות יתר וכו' חייבים לעמוד לפחות בשניים מהקריטריונים, כאשר יש להוכיח שהבעיות היו קיימים כבר בתקופת ההתפתחות המוקדמת.

מצורף מתוך סיכום האבחון של בני:

כלומר אפילו אם יש בעיות תקשורת קשות אבל הילד לא מנופף בידיים ולא מראה חזרתיות קיצונית ולא סובל מתחושתיות יתר או חוסר תחושתיות וכו', הילד לא יוכר כאוטיסט.

ב. אני כמובן לא טוען שאין מאבחנים גרועים או מושחתים שמאבחנים יותר מדי. אבל מי שמקצועי ולא מחפף, לא ייתן כותרת של אוטיסט רק בגלל עיכוב.

ג. לרגע אחד לא הנמכתי ציפיות אחרי האבחון, רק שיניתי אותן. הוא כנראה לא יוכל להיות פסיכולוג קליני, אבל הוא יכול להיות כ''כ מוצלח באלף ואחד תחומים אחרים כך שאין שום סיבה שנוותר לו או נוריד ממנו ציפיות. יש דברים שבהם כן למדנו לשחרר בעקבות האבחון, כמובן, פתאום הבנו למה יש לו קשיים מסוימים וזה פשוט דרבן אותנו למצוא את הדרך שתתאים לו בכל דבר אבל ממש לא להנמיך ציפיות.

למשל הוא לא מסוגל להיות במקום רועש - אז מביאים אזניות. ואם יש תפילה רועשת כמו בשמחת תורה או פורים, אז מתפללים ותיקין או שמזמינים כמה שכנים לקריאת מגילה אצלנו בבית, וכן על זו הדרך.

זה לא להנמיך ציפיות אלא פשוט להתאים אותן.

ד. התלבטנו המון אם לשתף את הצוות בבית הספר. בסוף החלטנו לשתף רק את המחנכת, כדי שתבין את הקשיים שלו (ולא תכעס עליו כאשר הוא מתחצף, למשל, וזה אחרי שזמן רב הוא אמר לנו שהוא לא מבין מה נחשב חוצפה ואנחנו חשבנו שהוא סתם מתחכם, ולכן הוא לא הבין למה לפעמים כועסים עליו ולפעמים לא).

אחר כך היו עוד ועוד תקלים עם מורים, עד שהבנו שאין ברירה אלא לספר לכולם.

למשל כאשר מורה אומרת לכל התלמידים לסדר את הכיתה אז נוצר המון רעש, כיסאות זזים, ילדים מתרוצצים וכו', אז הוא מוריד את הראש וסוגר את האוזניים בכוח.

אז המורה בטוחה שהוא עצלן שלא רוצה לעזור כשכולם מסדרים, ולא מבינה שהוא פשוט לא מסוגל להתמודד עם רעש ובלגן, אז היא כועסת עליו ומענישה אותו.

למה? למה שהוא יסבול ככה? למה שהמורה לא תבין שזו לא עצלנות אלא אוטיזם? למה שלא תדע שהוא צריך סדר ושקט אחרת המוח שלו בכאוס נוראי?

אז הבנו שצריך לספר לכל המורים שלו. עשינו זאת באסיפת הורים, פנים מול פנים עם כל אחד מהמורים. ואיזה תגובות קיבלנו!

''אהההה! עכשיו הכל ברור! באמת לא הבנתי למה ככה וככה!'' או ''וואי עכשיו אני אדע איך להתייחס כשהוא עושה את זה ואת זה...''.

היה מדהים.

יום אחד המורה המחנכת הייתה חולה, והייתה מורה מחליפה אשר לא ידעה את יוסף.

והיא לא הצליחה להשתלט על הכיתה, היה המון רעש. אז הוא הוריד את הראש לשולחן וסתם אוזניים.

המורה נעלבה וחשבה שהוא חוצפן, אז במקום לכעוס על הילדים המרעישים היא כעסה עליו מול כולם ושלחה אותו החוצה למנהל.

הוא לא הבין למה היא כועסת עליו, ובקיצור המקרה הזה נגמר רע מאוד. הוא התחיל להתנהג בצורה מאוד מאוד חזרתית ולא הצליח לצאת מזה, עד שקראו לי לבוא מהעבודה כדי להרגיע אותו.

מאז אמרנו למורה וליועצת שהם חייבים לעדכן כל מורה מחליף, אפילו כזה שמגיע לשעה אחת בלבד.

את יודעת מה זה עושה לילד אם בטוחים שהוא סתם מוזר, או עצלן, או חוצפן, כשהוא בעצם פשוט אוטיסט? איזה עוול נגרם לו? כמה עונשים מיותרים הוא מקבל?

ה. ''להיות אחד מכולם'' זה בדיוק מה שרצינו שהוא יהיה, עד שהבאנו שהוא אוטיסט. למה אתה לא יכול לשבת בבית הכנסת כמו כולם? למה אתה חייב לאכול את החולצות שלך עד שהן נהרסות? למה אתה לא יכול פשוט להפסיק להגיד דברים לא מתאימים?

ברגע שהבנו שהוא לא כמו כולם, שהוא יחיד ומיוחד, ירד מאיתנו המון לחץ וגם עליו זה השפיע לטובה. אין שום סיבה להניח שילד אוטיסט יכול פשוט בלחיצת כפתור ''להיות כמו כולם'', לא בבית ולא בבית הספר. אוטיזם זה לא משהו שאפשר לשים במגירה כשזה לא נוח.

כשאת כותבת ''למצוא את הכוחות להיות אחד מכולם'' את עושה האשמת הקורבן, לא פחות (לא שהוא קורבן אבל לא מצאתי ביטוי מתאים יותר). כאילו הוא פשוט חלש ולכן לא מצליח, אז הוא רק צריך למצוא את הכוחות ו... מה בדיוק? ''להבריא'' 6 שעות ביום מהאוטיזם שלו? איך בדיוק?

ו. הסימפטומים מטשטשים עם הגיל? איך? אם כבר אז להפך, ככל שהרמה החברתית והיכולת לנהל קשרים מורכבים עולה אצל חבריו, כך הוא נשאר יותר מאחור.

כמובן הוא מקבל המון עזרה מקצועית, פסיכולוגית וריפוי בעיסוק וקבוצת מיומנויות חברתיות ועוד כל מיני שמות יפים, וזה באמת עוזר לו ותורם לו, אבל זה לא שבהמשך הוא יהפוך להיות ''כמו כולם'' (ע''ע סעיף ה).

שכוייח וכל טוב.

מקומות שקטים ואםהוא מעניין אותו מדע אז מוזיאון המדע או מוזיאום המוסיקה

תודה!

לק"י

ויש כאלה שממש כן....

וגם תלוי בתחומי העניין שלו.

מוזיאון ישראל בירושלים מארגן שעות שקטות באגף הילדים והנוער. היינו פעם אחת היה מצויין. כדאי לברר על זה