אפילו שהבעל היה צמח

זה פעמים רבות צורך פסיכולוגי

לא יודע האם ניתן לקרוא בגידה במצב בו אין תקנה לגזע המוח. 

לא לכולם קל. יודע על אשה יראת שמים שהקפידה לא לקיים יחסים מלאים עד שבעלה נפטר.

מספרים שבימי מלחמת העצמאות הנוראה, רב צבאי אחד שוחח עם החזו"א וטען בפניו שרבים מהנופלים הנעדרים הינם נשואים והורים לילדים. כך נשותיהם העגונות וילדיהם היתומים הופכים לנטל על המדינה כל ימיהם שלא לדבר על החשש לממזרים שעלולו להיווצר בהמשך רח"ל. לפיכך במשימות מבצעיות שאין בהן חילוץ נפגעים מוטב לשלוח לקרב חיילים רווקים וכך להימנע ממכשולות הלכתיים.

החזו"א מחה בתוקף: אלה הנשואים לפחות יש להם זרע בר קיימא שימשיך אותם ואילו על הרווקים אתם גוזרים 'כרת' וזה חמור יותר מהחשש לעגינות!  

אומרים שזו הייתה דעת יחיד אפיינית לחזו"א. 

לשאלתך:

מניסיון. זה לא פשוט אבל גבר שיוצא לקרב צריך לקחת בחשבון שהוא מעמיד את אשתו בניסיונות הלכתיים ומוסריים קשים עד מאד. הפשט הוא שבדור שלנו נשים לא בנויות לניסיון שבו הבעל סובל מירידה תלולה במצבו ואין לצפות שהנאמנות תישאר כמות שהיא בתנאים החדשים.

גבולות הגזרה הברורים צריכים להיות ברמת מדור הנפגעים של משרד הביטחון והרבנות הראשית מתוך התחשבות בשיקול הדעת האישי של רעיית הנפגע. 

היכן מצאת אותו?

ועוד דבר, מה אתה מצפה ממדור נפגעים או מהרבנות? מה כוונתך?

מפי אחד מבני המשפחה האבלה. השיחה הייתה על התובנות של הרב כשהיה חייל בתש"ח. ברור שאף אחד לא רוצה להרבות אלמנות ויתומים בישראל ובוודאי שלא עגונות ח"ו, אבל עמדת החזו"א שהושמעה הייתה שאפילו השיקול הזה לא עומד בפני עצמו בשיבוץ קרבי של חיילים. 

כוונתי היא שמדור נפגעים והרבנות צריכים להיות מודעים ליכולות המוגבלות של הרעייה לשאת את גודל הפגיעה עם כל ההשלכות שלה על חיי המשפחה ולהיערך מראש בעיקר מבחינה הלכתית. זה יחסוך הרבה עוגמת נפש מהמשפחות ומהציבור בכלל. 

כל מקרה לגופו.

[והביטוי "נאמנות הלכתית" אינו נכון. כל זמן שהם נשואים - הם נשואים. זה לא כאילו עיכוב צדדי. דומה לאמירה, לא בנושא זה, לגבי חולה קשה, כל זמן שהוא "חי הלכתית".. שזה פתח ל"חיסולים" לפי שיקול דעת של מתי זה כבר לא "חיים שווים" כביכול]

בית הדין של צפת התיר אשה שבעלה צמח מדין זכין

ונאמנות הלכתית יכולה להיות כל מה שמחבר בין איש לאשתו השוכבת בבית לוינשטיין למעלה מעשור בלא תקוה לשוב להכרה כפי כוחות הרפואה בימינו....

זה היה על מקרה מעשי שהיה בפניהם.

ועל הדבר השני, אני אומר שזו לא רק "נאמנות הלכתית". אלו איש ואשתו. זה אכן דבר נורא ואיום - אבל גם במציאות כזו, זו אשתו. אני חושב שזה מה שמחבר ביניהם. זה גם דבר אנושי, אם תופסים מה פירוש שנשואים.

ה' ירחם ויציל מזה וכיו"ב..

אבל מי אנחנו שנשפוט. כנראה זו הדרך שלה לפרוק את כל המצב ההזוי הזה

האפשרות להתגרש טבועה בעצם הנישואין, וזכותו של כל אדם לקבל את ההחלטה מתי להפסיק את השותפות.

החשיבה שנישואין הם נדר שאי אפשר להפר היא נוצרית - קתולית ביסודה.

גם המשפט שכתבת "להקריב את חייו עבור בן הזוג" לא נכון בעיני. אף אדם לא נדרש להקריב את חייו.

היום גירושין בגלל חוסר התאמה, חזרה בתשובה, "נאבדה האהבה" הם לגיטימיים, אז למה במקרה הזה לא?

בעיני נישואין היא שותפות, הדדיות, לא מעשה חסד של אחד הצדדים כלפי השני.

כל אחד נותן ומקבל מהצד השני, ואפילו מהבעל נדרש קצת יותר: "אפלח, ואוקיר, ואזון, ואפרנס ואכלכל..."

אז הגבול הוא כמובן אישי. אבל לדעתי היכולת של אדם לשמש כבן זוג , ראש משפחה, לקבל החלטות משותפות, הבריאות השכלית, זה מדד עיקרי.

אם אין מי שיטפל בחולה, אז היא אולי יכולה לטפל בו, לא חייבת לזרוק אותו לכלבים, אבל לא חייבת להיות נשואה אליו.

גרמת לי להרהר בכל העניין מחדש. 

והמחיר הוא המסוגלות הנפשית לנהל חיי משפחה עם אותו אדם בלי לאבד את טעם הנישואים בפועל. ברית הנישואין היא לא לבני עלייה בלבד, אבל יש ניסיונות שרק הם יכולים לעמוד בהם ולשרוד. 

ולא דומה קשר נישואין של שנים אחדות לקשר של עשרות שנים עם ילדים בוגרים ונכדים. יש תודעה אבל יש גם ציפיות ושאיפות מהקשר הזוגי שככל שצעירים יותר קשה לוותר עליהם לחלוטין. 

אני מכיר מקרה גירושין של זוג בני 60 בגלל שהבעל לקה בשבץ מוחי חמור. האישה התעקשה והדיינים נאלצו לערוך את הדיונים והגט במחלקה של הבעל בבית החולים הגיריאטרי. 

במצבים של נתמך סיעודי ח"ו סביר מאד שאישה תתעקש על גט יותר מגבר, כי המצוקה שלה גדולה מזו של בעל בריא ואכמ"ל.

נישואין הם בנית בית מקדש פרטי.(שכל פרט מצטרף לכלל ענק)  שמפסיקים את הנישואין "מזבח מוריד דמעות" זה חורבן בית מקדש פרטי..

נכון שהתורה נתנה אפשרות לגירושין וזה שיקול אישי אבל צריך שידע האדם איזה אחריות מונחת לו על הכתפיים וידע מה הוא מחריב כאן 

עיקר מה שכתבתי זה לאפוקי מדברי "מבוך הקסם" שנישואין זה שותפות הדדית גרידא.

אבל תוכל לפשט לי במילים מעשיות מה זה בדיוק בניית בית מקדש פרטי?

גם לאדם שסובל מאלימות מילולית ופיזית מצד אשתו ולהפך תמליץ לא לפרק את בית המקדש הפרטי שלהם?

אף אחד לא אמר שזה טוב להתגרש.

אבל השאלה הייתה לא אם גירושין זה טוב או לא,

אלא איפה עובר הגבול?

מתי דמעות האדם, שהוא חלק אלוק ממעל גוברות על דמעות המזבח וצער השכינה?

וזה מתוך הנחה שיש מצבים שבהם הן גוברות. 

ואם אפשר במילים פשוטות, כי אני לא מבינה מה זה אפוקי וכל הראשי תיבות שלכם.

אני לא נכנס בכלל לנושא של ריבקי הישראלי, כי פשוט קטנתי. איפה אני ואיפה המסירות נפש שלה...

אני רציתי להדגיש שנישואין הם לא קשר של תן וקח... או האם כדאי לי להשאר בקשר.  אלא שנישואין הם דבר גדול מאוד. גדול עד כדי כך שהם מקום להשראת השכינה ממש כמו בבית המקדש. והפן המעשי הוא "זכו שכינה בינהם" מלשון זיכוך. אם בני הזוג מזככים את מידותיהם כדי להגיע לאהבה גדולה בינהם. לפעמים צריך להקריב קורבנות בחיי הנישואין למען האהבה. פעמים ההקרבה היא ממש קשה (כגון להתנתק מהורים שמפריעים לקשר הזוגי). המחויבות שלי לנישואין לא תלויה האם הצד השני ממלא את התחבויותיו. ועוד... ועוד...

אחרי שנפנים את זה ניגש לגירושין בצורה אחרת. זה לא אומר שאין גירושין אלא החלטה אם להתגרש או לא תהיה בצורה הרבה יותר אחראית ובדרך כלל רק אם כבר בלתי אפשרי להמשיך יחד... אבל וודאי לא משיקולים של כדאיות. (כמו שתסכימי שלא להתגרש בגלל מצב כספי דחוק בציפיה שהגבר הבא יהיה עמיד....) 

שלא נדע מצרות.

יכול להיות בן אדם שיכול לתפקד במידה מסוימת פיזית, אבל האישיות נפגעה.

זה תלוי לגמרי איפה היתה הפגיעה.

מהמעט שקראתי עליהם (מעדיפה לא לקרוא, זה אסון מזעזע ולא רוצה אפילו לנסות להבין מה הם  עוברים כולם) זה נשמע שהיתה לו פגיעה אישיותית.

וזה לא משהו שמשתפר בדרך כלל.

אז לא הייתי מתחילה אפילו לשפוט אותה. זה לא דומה לנכות פיזית.

שלא נדע ושלא נבין. היא אומללה גם ככה, וכמו שאחרים אמרו, זה ירדוף אותה בכל מקרה. זה צער שאי אפשר למחוק, גם ההחלטה להתגרש.

אבל אני מכיר אדם שהקים עסק למציאת רכבים יד 2, לפי תקציב וצרכים. הוא בעצמו מחפש את הרכב, בודק אותו, עושה משא ומתן עבורך על המחיר וכו'.

נעזרתי בו כבר פעמיים, וזה אחרי שהגעתי אליו דרך אח שלי שרכש דרכו. השירות עולה 3,300 ש''ח.

לדעתי, רק על מציאת תקלות שבאף מכון מורשה לא בודקים, הוא לגמרי שווה את המחיר. במיוחד אם אתם כמוני לא מבינים ברכבים .. והוא גם מילואימניק אז בכלל כיף. 

אני לא מכיר אותו אישית ואין לי שום אינטרס...

לנו זה עלה 2000 אם אני זוכרת נכון (אבל היה לפני כמה שנים, אולי העלה את המחיר מאז).

עלות של ליסנג פרטי הבסיסי יהיה כ2000 שח לחודש בהתחייבות ל3 שנים.

עם סכום כסף כניסה ויציאה

כך שתשלמו כמעט 60-70% מערך של רכב חדש

אבל בסוף התקופה לא תשארו עם רכב

בליסנג תפעולי זה יעלה כמעט פי 2 כל חודש

נו בטח עליכם, רק שאני צריך לשלם פי 2 מירידת הערך בשביל שזה יהיה עליכם... 

לכן עכשיו הלוביסטים של הליסינג נלחמים בתוכנית של מירי רכב (לא שגיאת כתיב) להפחית את כמות הטסטים למכוניות יחסית חדשות מפעם בשנה לפעם בשנתיים. בסוף ה"לחם והחלב" שלהם זה  אנשים ששונאי תחזוקה של מכונית.

צימר במחסיה, עלה לנו 1000 לסופש

כל המתחם מגודר ורק שלכם יש בריכה וגקוזי פרטיים ומטבחון נוח.

אפשר להוסיף 200 ולהישאר גם מוצש עד ראשון בבוקר

אפשר להגיע בתחב"צ?

מחיפוש מהיר ראיתי שיש לפחות 4-5 צימרים ביישוב הזה. התכוונת למשהו ספציפי?

אשמח לעוד תגובות

לפני שבוע העלית פוסט על כך שחברה טובה שלך מתחתנת, ולך זה קשה כי את עדיין רווקה.

ועכשיו תוך מספר ימים את כבר מתחתנת בעצמך...? 

חברה קרובה מאוווד מתחתנת וקשה לי מאווד - לקראת נישואין וזוגיות

תכלס השאלה הקודמת היתה לחברה שלי שרצתה לשאול... (חסום לה משום מה)

אבל אם באמת את מתייחסת לזה כמשהו גדול שיכול להשפיע על הזוגיות שלך- אז כנראה זה באמת עניין שצריך לפתור. קודם מול עצמך, ואח"כ מולו.

הרי זה לא אסור..

אבל כן נשמע לי מוזר שאת זקוקה לחיבוק ארוך מחברה כדי להרגיש את האהבה המיוחדת והנקייה בינכן...

בד"כ נשים מבטאות רגש באמפתיה בלהכיל אחת את השניה פחות יצא לי לחבק חברה שעות ברגיל (לא מדברת על מקרה קיצון נניח שמישהי מאבדת אדם יקר ואז נותנים לה חיבוק ארוך אלא כהרגל בינכן של חיבוקים ארוכים)

כן נשמע לי יותר נכון לשמור כאלה דברים לבעלך ובהמשך לילדים...בהצלחה

אבל במג'יק קאס העברנו הרבה שעות מאוד מהנות

זה חור עולם. חוץ מברכב אין דרך להגיע לשם וגם אין סיבה.

שווה אולי לקפוץ

לנסוע ספיישל אני חושב שבירושלים יהיה יותר מבחר ובמנעד מחירים גדול יותר

אבל לפני שרצים לחנויות

90% מהחנויות ממציגות את הדברים שלהם באינטרנט

מציע לעשות את השוואת המחירים באינטרנט ורק אחרי שנסגרים על משהו ספציפי לנסוע לראות אותו פיזית

אני משתף בצורה קיצונית.

זה העלה את הזוגיות שלנו עשרות מונים למעלה,

פתר הרבה מאוד בעיות שהיו לנו (בעיקר לי),

ושחרר הרבה מתח וחרדה.

אבל זה הגיע עם השנים, לא חושבת שהיינו בנויים לזה בשנים הראשונות.

צריך ביטחון עמוק אחד בשני ובמקום שלנו, חוסר שיפוטיות וקבלה, לא רק בתחום הזה.

צריך המון נפרדות והבנה שלא כל מעשה שהשני עושה קשור אלי. 

קטע שכתבתי בעבר שמדבר בדיוק על המקום הזה, של כל הטוב שמגיע דווקא אחרי שדבקים, דווקא אחרי שעוברים אתגרים בחיים, אז רוצה לצרף גם אותו לכאן:

אשתי, תודה שחיכית.

היום חגגתי איתך ועם המשפחה המדהימה שבנינו יום הולדת 80.

זה משהו לחגוג יום הולדת 80.

לא בא ברגל...

וחשבתי קצת. או בעצם הרבה.

ומתוך כל המחשבות שלי על חיי, את יודעת איזו מחשבה קפצה כל הזמן בראש ועלתה על כולנה?

המחשבה עלייך.

המחשבה על כך שחיכית לי.

את חיכית.

חשבתי על כל אותם הצמתים בחיים שלנו, מגיל 20+ ועד היום.

וואו, 60 שנים, זה פשוט לא להאמין!

חשבתי על איך בכל צומת יכולת לבחור - להאמין בי, להאמין בנו

או לא להאמין.

לבחור

אם להישאר

או להיפרד

אם לקחת את עסקת החבילה, הלא פשוטה בכלל לפעמים, שקוראים לה "אני",

או פשוט לוותר על הכל, לקום וללכת.

ואת, אשתי היקרה, תמיד בחרת, וחזרת ובחרת בי.

את בחרת בנו.

כל פעם מחדש.

את בחרת לחכות.

את ידעת והיית כל כך חכמה כבר אז,

את ידעת מבפנים, שזה יגיע,

שאנחנו נעבור את זה.

וגם את זה, וגם את המכשול ההוא שחשבנו שזהו הגענו לסוף ולעולם לא נצליח להתגבר? גם אז היה בתוכך את הקול הפנימי שאמר לך לא לוותר,

שאמר לך להילחם

שאמר לך לחכות.

זמן.

כמה כמה שהוא משאב חשוב.

ומי כמוני בגיל 80 יודע זאת

כמה הזמן הוא המרפא הכי גדול

כמה הזמן הוא הקוסם הכי גדול 

כמה הזמן הוא המאפשר הכי גדול

כמובן שהקב"ה! אבל בורא העולם שברא את הזמן וגילם בתוכו כ"כ הרבה אוצרות,

שמי היה חולם לאן הם יובילו אותי, אותנו?

ומה היה קורה אם לא היית מחכה לי?

ומה היה קורה אם לא היית, היינו, נותנים לזמן לעזור לנו ולרפא בנו דברים?

ומה היה קורה אם לא היינו בוחרים לעבוד?

ומה היה קורה אם היינו נפרדים?

בצומת ההיא? וההיא? ובמשבר הגדול ההוא?

אני אפילו לא רוצה לחשוב על זה.

על מה הייתי יכול לפספס

על חיים שלמים ומתוקים וטובים איתך יקרה שלי

על המשפחה המדהימה שבנינו

על כל האוצרות הללו שעכשיו מביטים בנו בעיניים נוצצות

ושרים לנו שירים

ומחברים לנו ברכות

וכולם חוזרים על דבר אחד - אתם הדוגמא שלנו לזוגיות טובה סבא וסבתא!

אתם!

אנחנו יקרה שלי! אנחנו! שמעת?

אנחנו, הזוג שעבר והתמודד ונילחם וקם ונפל

ושוב נפל

ושוב קם

ושוב 

ושוב

אנחנו מודל להערצה!

ממנו שואבים!

והאמת? אני מבין אותם.

תראי יקרה שלי מה יצא מאיתנו!

תראי כמה אהבה יש בינינו

כמה עוצמות

כמה חוויות

כמה טוב. טוב צרוף. טוב שלם. חיים שלמים.

כמה נהיינו אחד, במלוא מובן המילה.

ואיזה מזל שחיכית לי

ואיזה מזל שהאמנת בי

ואיזה מזל שלא וויתרת

ואיזה מזל שגרמת גם לי לא לוותר

ואיזה מזל שלקחת את כל הפניות הנכונות בדרך

ואיזה מזל שהשכלת להבין שזו *דרך*,

ושגם כשאנחנו למטה, הכי הכי למטה -

אנחנו עדיין בדרך!

וכמה בהמשכה השמים צלולים

והשמש מאירה

והחיים מחייכים

וכמה טוב ואור ושפע וברכה יש מעבר לפינה, 

במורד הגבעה,

בהמשך הדרך הזו.

ואת, שחיכית,

וידעת

והאמנת

ובחרת

ואהבת

ללא תנאים 

לך אני עומד היום ומוקיר תודה ונושק לראשך על שהבאת לי את החיים המתוקים והנפלאים הללו לצידך ויחד איתך.

תודה.

את לא יודעת עד כמה תודה.

תודה שחיכית.

בעקבות בלת"ם שמיד צץ,

אז חוזרת עכשיו רק לציין הבהרה:

@oo היקרה רק למען הסר ספק היה חשוב לי לכתוב שאת הקטע הנ"ל רציתי לכתוב כבר מחג השבועות שאז חשבתי על הדברים ופשוט חיכיתי לזמן פנוי לנסח ולכתוב אותו.

וכמובן שאין באמור שום התייחסות ספציפית למקרה ספציפי כזה או אחר או שום ביטול חלילה לדברים שנאמרו בשרשור אחר.

אלא רק התבוננות אישית שעלתה לי מקריאה במגילה וכל מה שפירטתי כאן. 

ואם יש מקרים שיתחברו וזה יהיה מתאים להם - מצוין, ואם יש מקרים אחרים שלא יתחברו או שלא יהיה שייך אליהם - זה גם כמובן בסדר גמור ואין הדברים מתיימרים להתאים לכל המצבים ולכל האנשים ולכל המקרים באשר הם כמובן, אלא רק לאלה שכן ).

ובכלל רוצה להודות לך גם כאן על הדיון המכבד, המפרה, המדייק והמחכים שם 🙏❤

כבר זמן רב כאן בפורומים אפשר ללמוד ממך המון מתוך המודעות הגדולה שלך, העבודה העצמית מעוררת ההערכה שלך, הגמישות המחשבתית שלך, החתירה למען מיקסום האושר בכל התחומים בחיים ועוד

יש משפט חשוב של דוקטור ויקטור פרנקל (ועוד רבים וטובים) שחשוב רגע להנכיח לעצמנו עכשיו:

כל התנהגות/תגובה בלתי נורמלית במצב/במציאות בלתי נורמלית - היא נורמלית.

אז מצאת את עצמך / את אשתך / את אישך / את הילד ברגרסיה בתחום מסוים?

אתם נורמליים.

זו המציאות שלא נורמלית.

אז לוקח לך שוב שנה לעשות פעולה פשוטה?

הכל עמום, מבולבל, לא מרוכז?

את נורמלית. אתה נורמלי.

פתאום בוכה כאילו בלי סיבה הנראית לעין?

כל פעולה הכי קטנה נראית כמו הר?

התחלת דיאטה בדיוק לאחרונה ומאתמול מחפשת רק מתוק ומנחם?

הסבלנות מתקצרת לפתיל קצרצר או אפילו בלתי נראה?

לא מבינה את עצמך?

שואל מה נסגר איתי?!

תוהה לעצמך או אפילו מבקרת את עצמך: מה זה מה קורה איתי?!

את נורמלית. אתה נורמלי.

ומה יעזור גם לנו וגם לזוגיות שלנו עכשיו?

בעיקר חמלה.

הבנה.

לגיטימציה לאנושיות שלנו.

המון חמלה ואהבה.

לעצמי. לאשתי. לאישי.

לקחת נשימה עמוקה

ועוד אחת

להוריד סטנדרטים כרגע במה שאפשר

ובעיקר לזכור שגם אני וגם בעלי/אשתי - אנושיים.

ועוברים, שוב, בתוך מציאות מוטרפת.

ולנסות למצוא עוגנים גם כעת

ולנסות לחזק את עצמינו ולהתמלא ממה שעוזר

לנו, ולזוגיות שלנו.

בשורות טובות ב"ה 🩵🙏

אני אישית אוהב את הבוקסרים הארוכים של פוקס (יש לי מבנה גוף רזה־בינוני בערך L)

לגזרה רחבה הרבה אוהבים רפויים

אין נוסחא מנצחת, לכל אחד נח משהו אחר,

זה פשוט לקנות אחד ולבדוק.