יש לנו שני ילדים.
הגדול בן 2.5 והקטנה חצי שנה.
הגדול ילד חמוד מאד. באמת. חכם ונדיב וחם ומתוק. ואהוב מאד מאד
אבל אני כל הזמן מרגישה שהוא עצבני הרבה יותר מהממוצע לחברת בני גילו
הרבה פעמים מרביץ לחברים
או לאחותו הקטנה
או לנו (שזה בעיני קו אדום זורח, אבל אנחנו פשוט לא מצליחים לגרום לו להפסיק. כשהוא מתוסכל ממשהו - גם אם לא קשור ישירות אלינו- הוא מרביץ לנו) לנו הכוונה הורים
מרביץ באמת יותר מהממוצע
אני מרגישה שכאילו המנוע הפנימי שלו תמיד דולק על טורבו. תמיד עצבים.
כל דבר הכי קטן שלא הולך כמו שציפה (לדוגמא מישהו נגע לי בבימבה, נגמר הבננה ואני רוצה)- עובר להיות התקפת עצבים. מכות וצרחות.
אנחנו ממש מקפידים על גבולות ואם החלטנו בדבר מסויים שאין עוד שוקולד נגיד, אז גם אם הוא יצרח עד לב השמים לא ניתן עוד. זתומרת אנחנו לא נלחצים מהבכי ברמה שמשנים את דעתנו ובזכות האלימות הוא משיג דברים. ממש לא
ובכל זאת הוא אלים. גם מרביץ. גם צורח. גם מדבר בתקיפות.
כאילו מאד נדיר לראות אותו משחק בנינוחות
וכשאני במעון או בגינה או במשחקיה אני רואה ילדים בני גילו הרבה יותר שלווים
והוא כמעט אף פעם לא
בסתר הלב יש לי תחושה שהייתי גם רוצה ילד כזה שבנחת עם החיים ולא נלחם כל היום בכולם.
והתחושה הזאת הכי מכאיבה לי בעולם
כי הוא הבן שלי האהוב
אשמח לעצות ותובנות
בעיקר על מכות כלפינו ההורים
וגם סתם חיזוק....
מזדהה.
וזה קשה מאוד.. אין שניה שאני יכולה להשאיר אותם לבד.