מצד אחד ראש השנה זה יום חג, ומצד שני זהו יום דין. מה עושים? שמחים או עצובים?

משל לאדם פשוט ששמע שהמלך מגיע לעיר שלו. מיד יצא אותו אדם ולבש את בגדיו החגיגיים, ויצא אל המלך לקבל את פניו. וכשהמלך הגיע הוא עמד לפניו בפחד גדול ובכבוד גדול.

כך גם אנחנו. הקב''ה הוא מלכנו, ואנחנו אוהבים אותו ומכבדים אותו, ולכן אנו שמחים ומאושרים, ומצד שני הוא המלך השולט עלינו, ולכן אנו באים באימה ובפחד לפניו.

בעז''ה שתהיה לכולנו שנה טובה ומתוקה, מלאה בהצלחות והתקדמות.

חייב דחוף.

(בייניש)

הרבה התחיל כאן.

כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים

מסגרת שונה לתקשורת.

לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.

ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.

נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.

או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.

ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.

מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.

קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...

רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.

בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.

אין סוף. בסוף זה רק אני.

אתם אולי מכירים את המנהלים של פורום ישל"צ? אני רוצה להכנס אליו והוא נעול