וסתם בעקבות דיונים עם
אז כמה מילים בעניין רגש בתפילה, והעניין בתפילה מרגשת ומעוררת.
(בפרט בר"ה יו"כ, אבל גם סתם ככה בחיים).
כולנו רוצים להתרגש בתפילה, שהתפילה תהיה מרגשת, וכו',
וזה רצון טוב, קדוש ונעלה, וודאי וודאי שרצון ה' הוא שניכנס כל כולנו לתפילות, במח ולב,
ולכן וודאי שהרצון שתהיה תפילה יפה, וממילא ללב יהיה יותר קל להתעורר, הוא רצון חיובי וקדוש.
וכמובן כמובן, שהרצון שלנו בתפילה מאירה, עם לב. נובע מהרצון הכללי שלנו לעשות רצון ה'.
לפעמים, רצון ה' הוא שנתפלל אליו גם בלי שהתפילה שלנו תהיה מוארת ויפה, ובכל זאת נתאמץ כמה שאפשר להתכוון.
זה קורה לפעמים גם במניינים ממש יפים ונפלאים, שנעבך, הקב"ה מזמן לנו כל מיני בלבולים מבלבולים שונים, בדיוק באמצע התקיעות איזה תינוק צורח ולא נותן לנו לחשוב על שום דבר וכו'.
וגם, כשהקב"ה מזמן לנו מנין עם המנגינות לא הכי יפות בעולם, שלא הכי מעוררות אותנו, שהלב לא הכי נפתח מהם.
רגע, למה הוא עושה לנו את זה?
הרי הוא רוצה שנתקרב אליו, ואנחנו גם רוצים, אז למה הוא לא נותן לנו את האמצעים לעשות את זה?
הקב"ה רוצה שנתקרב אליו, והוא נותן לנו את הדרכים שלו איך שנתקרב אליו,
לפעמין זה על ידי שהלב מתעורר,
והמון המון המון פעמים, זה כשאין שום דברים חיצוניים שמרגשים, ולעמים אפילו להיפך, יש דברים שמפריעים ללב להיפתח. דווקא אז, הקב"ה רוצה שנתקרב אליו, עי"ז שאנחנו בכל זאת מתאמצים להתכוון בתפילה.
למה הוא עושה את זה? אני לא יודע, אבל זה הדבר שהכי מקרב אותנו לקב"ה, עוד יותר מתפילה מרגשת ונעלית
כי אז זה רצון טהור, אנחנו לא מרוויחים מזה שום סיפוק של תענוג רגשי או משהו, אלא להיפך התפילה שלנו היא לשמה.
(מבוסס על שיחה של ר' צבי מאיר זילברברג)
(רציתי לתייג עוד אנשים, אבל זה לא מתייג)
