הרוח מייללת. השמיים מתקדרים באור כהה. האויר בעצמו מתחיל לרעוד מקור.
ושיערי, מתבדר ברוח שלא מפסיקה לסטור את פניי, ידיי תחובות בכיסי הקפוצון האפור שאני כל כך אוהבת. מהלכת אני ברחבי השכונה, שואפת אויר צח ונושפת בקול מידי גם את המחשבות, הרגשות שמצאו אצלי דירת קבע, בבטני.

חשבתי, שברצוני לנבור בתוך נבכי הלב, לגעת בנקודות שבוערות. להסתכל אל האמת בעיניים חומות ויוקדות ולא לפחד מהבאות.
חשבתי, על הרצון הזה, להיות אחר.
או,
להיות אני בעדכון גרסה.

מתיישבת אני באקווריום, בוהה על המוני אנשים המהלכים לתומם בבית המדרש, בוהה על התמימים שיושבים רכונים על לימודם, מסתכלת על שני ילדים משחקים בינהם בגיל. ופתאום, נפשי זועקת אל קדושה וטהורה. פתאום נובע מתוכי כח ללמוד שיחה ולסכם. להתפלל ולהרגיש קשורה.
ופתאום, ביום כיפור לבכות.

המוני ספסלים עמוסים בבחורים; תמימים. השחור לבן, או רק הלבן, מעורר את הלב בניגונים שקטים. מעת לעת, הרעד מתחזק, הרטט גובר, והלב פורץ ברננה.
הלב מתמלא אהבה למקום,
אהבה לקודשא בריך הוא.
אהבה למלך, לנשיא הדור.
ופתאום, פתאום, חרש הס, הלב מתמלא באהבה עצמית.

מילים של אהבה