החלונות פתוחים, רוח חצי מדברית נושבת, ופתאום מכה בי הריח המוכר והמשכר של ערימות הקומפוסט בצידי השדות. אני לוקח נשימה אחת עמוקה, להסניף אותו הכי עמוק שאפשר, שישאר שם לשעות קשות, בשדה שמאחורי הבית שבלב...
מחשבה עוברת בראשי, זה ריח של בית...
פעם מישהו כתב שבית זה לא מקום, זו הרגשה..
אז ככה מרגיש הבית,
מרחבים צהובים-ירוקים, ציוצי ציפורים בגינה, ניחוח זיבול שדות ושמש, הרבה שמש...
וגם קפה קטן של בוקר במרפסת לא יזיק להרגשה...
כמה טוב שיש בין הזמנים...









- לקראת נישואין וזוגיות