יודעת להעיד על עצמי שלא תמיד נכון לי לחכות לרצון.
זה משהו שקשה להסביר במילים ואני ממש לא מתיימרת שכולם יבינו או מעוניינת לשטוח את כל מה שיש לי לומר בנושא.
אבל משום מה כן חשוב לי להגיב על כך מעט, כי אני לא בטוחה שאמירות בסגנון "תחכה לרצון" הן תמיד יעילות.
הפרצדורה עבורי היא שונה, גם טרם כניסתי לאקדמיה לא היה לי רצון ללמוד ולהיכנס לרוטינה של החיים.
אך, הייתה לי ידיעה ברורה שזה יעשה לי טוב ורק לאחר שנרשמתי והתחלתי את הלימודים הבנתי שיש לי רצון ללמוד ואפילו להשקיע ולעשות את המקס'.
כך, פחות או יותר הדבר בבנית בית מבחינתי.
בידיעה(באופן שכלי) אני יודעת שנישואין הם דבר קסום ומהמם, ועדיין באופן כללי אין לי שום רצון (מעין בעירה פנימית/ דחף/ חוסר שגורם לנו להרגיש את הפער ולרצות לצמצם אותו) להגיע לשם.
אם אני אחכה להרגיש את הרצון הזה יתכן שאני לא אגיע אליו לעולם, כי אין לי משהו שיצית בי אותו.
איך בכל זאת אני יוצאת? כי יש בי את הידיעה שזה ה-טוב (לא סותר את העובדה שהחיים שלי עכשיו הם טובים), שזה שלב בחיים שכדאי להיות בו כי כגודל האתגרים כך גודל הסיפוק וההנאה.
זה לרגע לא אומר שאני באה לפגישות עם פחות רצינות או פחות מוטיבציה (אם כי יש באי רצון הזה משהו שמסייע, אבל זה לא רלוונטי לנושא) אבל רצון ממש לא קיים.
כשיש מפגש עם בחור שלפי ההתרשמות שלי יכול להתאים, לאט לאט הרצון לבנות *איתו* בית מתעצם,דבר שלא היה לפניו.
אז מגיעה התחושה הפנימית שיאללה אני באמת מעוניינת בכך!
זה מעין ביצה ותרנגולת.
יש כאלו שיש להם רצון (מתוך כל מיני סיבות) ואז הם יוצאים במטרה למלא אותו.
ויש כאלה שיוצאים ואז מגיע להם הרצון להינשא.
ברוב שאר הדברים בחיים, אני פועלת הפוך.
יש בי רצון ל... אני מממשת אותו.
אנו צריך להיות קשובים לעצמנו, ללמוד לאבחן כיצד אנו מגיבים לסיטואציות שונות ומה נכון עבור כל אחד ואחת מאיתנו?
זה בסדר שהדרך שלי תהיה שונה משל רוב האוכלוסיה ובעזרת ה' בסוף ניפגש בסיום אותו מסלול
), והוא יוצא עכשיו רק כדי לא להשאר רווק זקן
