אני רואה גם בעצמי

איך הנושאים החברתיים גורמים לי לתגובות רגשיות

פי כמה מכל נושא מסובך אחר עם הילדים...

א. הרבה פעמים הילדים הדחויים מבחינה חברתית

הם באמת הילדים שחסר להם מיומנויות חברתיות.

לפעמים זה בא עם קושי אחר,

כמו לקות למידה או הפרעת קשב.

כי זה בעצם משהו שצריך ללמוד,

אז ילד שקשה לו ללמוד - יהיה לו קשה ללמוד גם את הנושא הזה.

אז אם יש עוד בעייה נלווית - לטפל גם בה.

(ואם זה הפרעת קשב, ממליצה ממש על הספר של ד"ר גימפל.

אני לא זוכרת איך קוראים לספר, אבל הוא ספר מעולה.

ד"ר גימפל עצמו עם הפרעת קשב - נוירולוג

והוא נוגע בנושא מכל מיני זוויות כולל הזווית החברתית.

והבת שלו היא מאמנת להפרעות קשב מגוש עציון.)

אפשר ללמוד מיומנויות חברתיות.

ממש ממליצה על הספר: קשה כל כך להתיידד איתך, של ריצ'ארד לאבוי.

הוא מפרק מיומנות מיומנות ואיך ללמד אותה.

וגם על הספר: לגדל ילד חברותי של עדה בקר.

.

ב. מעבר לזה, נראה לי כדאי לערב את המורה

לנסות לשמוע מה קורה איתה באמת בכיתה,

מה הקשיים שנראים לה,

האם בבית הספר יש כלים לעזור

ומה היא מייעצת...

טיפול זה נושא נורא רחב

וצריך לראות מה הקושי שעומד מאחורי הבעייה.

זה יכול להיות קושי של לקויות למידה או הפרעת קשב,

כמו שכתבתי קודם,

יכול להיות קושי רגשי

ויכול להיות קושי פיזי.

בדרך כלל קושי חברתי הוא בעייה נלווית לבעיות אחרות ולא באה לבד

(אומרת מנסיון כגננת.)

ג. בסיטואציה עצמה אני נורא אוהבת לדבר אמת,

עם הילדים שלי ועם ילדים של אחרים.

דבר ראשון על הסיטואציה הספציפית:

אני רואה שהיא רוצה שתסבירו לה איך משחקים.

אתן מסכימות? כן, לא, למה?

התשובות שלהן יכולות להעשיר אותך מאוד,

כדי להבין את הקושי של הבת שלך באמת.

(לא שומעת לחוקים יכול להיות קושי בהבנה,

יכול להיות קושי רגשי - שקשה לה להפסיד או לחכות,

יכול להיות קושי אחר לשא עולה לי כרגע לראש.)

ואומרת להן: זה מאוד לא נעים הצורה שבה אתן מדברות.

גם אם מישהי לא שומעת לחוקים, אפשר לדבר איתה בעדינות.

מסבירה גם להן מה פוגע במה שהן אומרות,

מאוד יכול להיות שהן לא יודעות.

אם רואה שהן בכוונה פוגעות - הייתי אומרת גם את זה.

מסיימת את הסיטואציה בצורה שלא תשפיל את הבת שלך,

ושהן יבינו אותה - שהיא רוצה להיות חברה שלהן.

ואז לוקחת אותה הצידה ומסבירה לה למה הן לא נתנו לה לשחק איתן,

נגיד שזה הפריע להן לשחק כשהן הסבירו כל רגע את הכללים 

ואומרת לה שאת תסבירי לה את הכללים.

מרגיעה אותה ומשמחת אותה, כדי שלא תהיה תלויה בהן ברגע זה.

נושא חשוב מאוד הוא הנושא של הדימנוי העצמי.

יכולה להיות ילדה שכבר יש לה מיומנויות חברתיות,

אבל היא זוכרת עדיין בפחד את כל הנושא החברתי,

ומרגישה שהיא גרועה בזה ושאין לה סיכוי...

וגם על זה אפשר לעבוד בעדינות ולאט לאט -

לתת לה הזדמנויות שהיא מצליחה חברתית.

אולי עם ילדות קטנות יותר,

אולי עם תיווך שלך,

אולי בבית שלכם (עם הפתעה שהיא מחלקת והכנה שלך מראש...)

זאת הרצאה של ריצארד לאבוי על זה:

המון בהצלחה!!

רק טוב!

שאם אין מבוגר בשטח הילדים בדרך כלל יודעים בעצמם לא להציק או לפגוע יותר מדי,

אבל אם יש מבוגר בשטח והוא מתעלם -

הילדים מנסים לראות מה סף התוקפנות שהוא יכיל.

ולכן הם יציקו יותר או ירביצו יותר והאלימות תגבר עד שהמבוגר יתייחס.

ובכלל, אם ילד מבקש עזרה בסיטואציה - הוא כנראה ניסה כמה טכניקות חברתיות משלו,

והוא מרגיש שחסרות לו טכניקות כאלו.

וזה בדיוק הזמן להתערב ולתווך.

(עד כאן מהמחקרים.)

ובכלל, יש ילדים שאם יתנו להם לשחות לבד בים החברתי - הם ילמדו לשחות,

ויש כאלו שלא ילמדו לבד, אלא יטבעו.

אלו זקוקים לתיווך איטי וללמידה משותפת עם ההורה איך מתנהגים בסיטואציות השונות.

ויש גם את אלו באמצע,

שיטבעו כמה פעמים ובסוף ילמדו לשחות. אני מעדיפה לתת יד וללוות בהתחלה.

(זה ככה בכל נושא. כמו שיש לי ילד שלמד לבד לקרוא,

אבל את לא תבני על זה שילד ילמד לבד לקרוא.

כך אל תבני על כל ילד שילמד לבד מיומנויות חברתיות, זה מיומנויות לכל דבר.)

אולי קצת בצורה יותר מעודנת. אבל נשמע שהן "מכפכפות" אותה. הייתי מתרחקת.

סורי, אבל לא משנה מה ואיך הבת שלך - הבנות האלה צריכות חינוך.. ולא הייתי מנסה שהן יהיו חברות שלה. כדאי למצוא את הבנות העדינות והטובות שבחיים לא היו אומרות דברים כאלה ולהתרחק מ"מלכות הכיתה"

ובהחלט - לא צריך להיות מלכת הכיתה. מספיק שתי חברות טובות (עדיף לא אחת כי אז תלויים בה, ואם היא לא נמצאת זה יותר בעיה) כדי להרגיש מספיק מקובלת.

ומכירה את כאב הלב הזה - הבת שלי היתה אומרת לי תקופה מסויימת "אמא, אני מרגישה בודדה" ומספרת לי שהיא משוטטת לבד בהפסקות והלב שלי התכווצ'ץ.. היום, המצב ממש השתפר לטובה, אבל זה מצריך עבודה וגם מעקב, כי יש תקופות ויש תקופות.

מה עושים מבחינה פרקטית:

1. אומרים לה כמה היא חכמה טובה ויפה ושמי שלא רוצה לשחק איתה - מפסידה..

2. מביאים לה משחקים לכיתה - מה שהולך - גומי, חבל, כדור, אולי אפילו קלפים, מה שהיא אוהבת לשחק. אם יש משחקים שהבנות משחקות והיא לא יודעת (כמו חבל, גומי) מאמנים בבית כדי שיהיה לה יותר ביטחון. שהיא תחליט את מי היא משתפת במשחקים שהיא הביאה ולא הפוך.

3. כמו שאמרו קודם - לשאול אותה האם יש בת או שתיים שנראות לה בנות נחמדות והיא היתה רוצה להזמין או ללכת אליהן וליזום מפגשים אחר הצהריים או בשבתות (אפשר גם לישון אחת אצל השניה, זה ממש מקרב, אנחנו התחלנו מאמצע כיתה א וזה מאוד עזר), וכמו שאמרו, אם הן לא מוצאות במה לשחק או אם מתחילות מריבות אפשר לכוון אותן קצת, אך להשתדל לא להתערב אם אין צורך ולפנק בדברים טעימים כדי שירצו להגיע שוב.

4. אנחנו עשינו גם מפגש עם כמה בנות אחר-הצהריים - כמו בריכה לכמה בנות או פעילות אחרת, זה נותן לה הרגשה שהיא מרכז העניינים בחבורה של בנות ולא רק בנפרד (לא הרבה פעמים, אבל כשעשינו, מסיבה כזו או יומולדת, זה היה ממש כיף ומאוד תרם לה)

 5. תפילות - כמו על כל דבר, גם בתחום הזה..

6. אצלנו היתה גם התערבות של היועצת בבית ספר- שלקחה קבוצה של מספר בנות ביישניות ועבדה איתן. הבת שלי אמרה שזה היה סתם והיא לא קבלה מזה הרבה - אבל מצד שני, ראינו באותו זמן קפיצה בהתנהגות החברתית ובמודעות העצמית, אז יכול להיות שזה כן עזר. שווה לך לשאול האם יש דבר כזה בבית ספר, אך מן הסתם זה לא יהיה על תחילת השנה. אני יודעת שיש קבוצות כאלה של "בנות ביישניות" בהתפתחות הילד, לפחות בכללית, אבל בשביל זה צריך למלא את כל הטפסים וכו וזה גם מצריך הרבה יותר השקעה של נסיעות. בתוך הבית ספר זה ממש נוח, אבל יכול להיות פחות מקצועי.

בהצלחה!

לראות האם היא מסתדרת עם הילדה שהיא יושבת לידה. 

הרבה פעמים נוצרות חברויות עם הילדות שיושבים לידן ולפעמים שווה לבקש מהמחנכת שתדאג להושיב אותה ליד ילדה שהיא רוצה להתחבר אליה או שנראה לה שיש לה אופי מתאים. היא יכולה גם להמליץ לך על בנות שהיא חושבת שכדאי להתחבר אליהן.

אפשר גם להעזר במחנכת שתעזור לה לתווך בהפסקות או תוך כדי השיעור. וגם היא תוכל לכוון אותך איך נראה הקושי של הבת שלך מהצד שלה (יכול להיות שהיא מאוד "תנרמל" את הבעיה, ותגיד שדווקא היא שמה לב שכן יש לילדה שלך חברות, אבל מצד שני יש כמה בנות שמציקות, או שתספר משהו אחר ותוכל להצביע על הקשיים שנראה לה). שווה להתייעץ איתה, יש למחנכות מבט אחר, כי הן יכולות להשוות לשאר הכיתה ולמה שהן מצפות מהגיל הזה וגם לעזור לכוון במידת הצורך. (אצלנו - המחכנת שאלה האם אני מוכנה שהיועצת תוציא את הבת שלי לעזרה, זו היתה היוזמה שלה אחרי שדברנו)

ואם רלוונטי, ליצור קשר לא רק עם חברה מסויימת, אלא עם המשפחה שלה. לארח את המשפחה לשבת ושהבנות תוך כדי ישחקו, זה ממש מקרב. ובאופן כללי - חשוב שהבת שלכם תראה אנטראציות חברתיות ביניכם - זאת אומרת שמארחים, מזמינים חברים, הרי ההורים זו הדוגמא האישית הכי טובה. ואם מזמינים חברים שלכם עם ילדים בגיל מתאים - זו ממש הזדמנות טובה לפתח מיומנויות חברתיות. ואם זו גם מישהי מהכיתה - הכי טוב. עוד אפשרות אם קשה לארח - להפגש בגן שעשועים כששתי האמהות מדברות ושתי הבנות משחקות - זהו עושה לבנות ממש טוב (ולא שאני מגיעה לזה יותר מדי פעמים - אבל כשזה קרה זה היה טוב..)

אצל הבת שלי בכיתה אין מלכה טובה ואין רעה - גם זה יכול להיות והכי מבורך.. יש בנות עם יותר חברות ויש עם פחות אבל אין כאלה אינטריגות. (ועדיין היו לה קשיים אובייקטיבים) 

כמובן שאין בעיה להתקרב למלכה טובה או למישהי מקובלת.

הכוונה היתה שכדאי להתרחק מהמלכות הרעות ולא להיות שפוטות שלהן (כמו שהיא תארה - "נעשה דיון ואז נחליט.. אמרנו לך 100 פעם.. אין לך חברות בביתספר..") זה לא שווה את זה..

יכול להיות יצירה קלילה, סתם ערב שכל אחת מביאה משהו טעים, אוכלים ומדברים.

זה נקרא סיורי טבע עירוני. מגלים צמחים ובעלי חיים.

פיתות על הטאבון ביער..

זה עולה מעט כי זה רק תשלום למדריך.

החלטתי בשלב מסויים להגיע לסעודה מתוך גישה פנימית: אין לי ציפיות מאף אחד. אני לא אחראי על אף אחד. אני מתחיל שלום עליכם אחרי הודעה מספקת, מי שלא רוצה שלא יהיה. אני מקדש - מי שלא נמצא שיקדש לעצמו או שלא יקדש בכלל. אחרי כל כך הרבה סעודות שבהן ניסיתי להחזיק בכוח, לשלוט בסיטואציה, להשליט ''צורה של שולחן שבת'' - חלאס, זה לא שווה את הכעס.

אלה ילדים גם של הקב''ה ומנקודה מסויימת שייקח אחריות... או כמו שרבי נחמן אומר: ''וכן כשמגיע שבת או יום טוב, אזי אני מוסר כל ההתנהגות וכל הענינים והתנועות של אותו השבת או היום טוב להשם יתברך, שיהיה הכל כרצונו יתברך. ואזי איך שמתנהג באותו השבת ויום טוב שוב אינו חושב וחושש כלל שמא לא יצא ידי חובה בהנהגת קדושת אותו היום, מאחר שכבר מסר הכל להשם יתברך וסמך עליו יתברך לבד''

בקיצור, לשחרר וזהו. לאורך זמן השחרור הזה מביא לשיפור במצב. 

שיחות משפחתיות, צחוקים ודאחקות.

אולי התוכן מועבר בצורה מעיקה?

זה נשמע מאד מעיק.

למה לא פשוט לאכול ביחד, לפטפט ולספר חוויות מהשבוע שחלף?

אני מבינה את האידיאל שאתה רואה לנגד עיניך אבל נשמע שזה עושה יותר נזק מתועלת

מאוד מאוד מבינה אותך💔

מאוד כבר אמרתי?

אבל הכי חשוב שתהיה להם חוויה טובה משולחן שבת.

אל תכביד עליהם

תקליל

שישמחו בשולחן שבת, שיהיה כיף, קולות של צחוק, טעם מתוק וזכרונות טובים

צריך שילד יזכור חוויה חיובית משבת , שולחנו, וכלליותו .

תשחרר

שיעור כללי תעביר במקום אחר

בנוסף שים לב יש לך טווח גדול של גילאים

יש דרך!! בגישת "שפר" להורות תוכל למצוא דרך לשפר את סעודת השבת, לשפר את מערכת היחסים בתוך הבית, להבין את הדינמיקה שבין הורים וילדים ומכאן, השמים הם הגבול. חבל לסבול כשאפשר ליהנות מגידול הילדים. גישת שפר, המפתח להורות אחרת. 

אם כי ידיעה זאת, לא עוזרת במיוחד...

קח ממנו כמה טיפים. מנסיון.

1) תעלה נושא עם אמוציות לדיון, והם המדברים. ולא הקהל. אתה מנהל הדיון. 

2) תציב דרישה וציפייה, שאין שלילי בסעודה. רק חיובי !

3) תגרום לחוויה בשולחן, שירה חידונים וכו'

4) תעשה קואליציה עם שניים מהילדים בשירה או בדיון, השאר יצטרפו בהמשך.

5) תעשה קידוש מיד, אנשים רעבים הם אנשים עצבנים.... גם אתה.

6) תהיה אתה רק בחיובי ולא בשלילי.

8) תנמיך ציפייה, ותוציא מראש את כל התמונות והסירטונים והתיאורים מהידברות וכו' ששולחן שבת יש אוירה מדהימה ומשפחתית... לרוב זה לא כך, כל מה שבא ברוך הבא.

9) מסתבר שרוב הריבים הם על אותם דברים פחות או יותר כל שבוע, אוכל, מקום, וכו', תשב עם עצמך או אשתך ותפתור את הבעיות לפני שבת. [כגון חלוקת מקומות שונה]

10) בד"כ יש ילד אחד או שניים שהם עושים את הבלגן - תבודד אותם... בעדינות כמובן. ובלי לפגוע.

11) אם יש לך ילד עם הפרעת קשב ריכוז שייקח ריטלין גם בשבת.

12) אם יש לך הפרעה קח ריטלין לפני הסעודה ..... זה עובד. [וגם אם אין לך הפרעה.... זה עושה את העבודה...]

אם תרצה עוד, פנה אלי באישי.

לגבי ההקנטות- האם הן ממש מעליבות? האם ילדים יוצאים פגועים? אם כן זה (ורק זה) מצריך ומצדיק מלחמת חורמה. אם כולם בסבבה, תזרום.

לגבי זה שהילדים קמים- אנחנו מאוד קיצרנו את הסעודה תמורת זה שהם לא קמים.

יש לך אחריות על דברים מסויימים, ולילדים יש אחריות על דברים מסויימים (כמו כל דבר בחיים).

נראה שאתה עושה את מה שלדעתך מוטל עליך.

אתה לא יכול לשלוט על אחרים (קדרא דבי שותפי..)

תזרום עם הדברים הטובים שאתה עושה ואל תפנה למקומות שבהם אין לך ממילא שליטה

1. תדאג שלך ולאשתך יהיה כיף וטוב בשולחן. תיהנו, תאכלו טוב, תפטפטו בכיף, תספרו דברי תורה.

אנשים רוצים לבוא למקום שטוב בו, ושולחן שבת צריך להיות עונג, לא מטלה.

תנסי לשכול מכל שאר ההגדרות ופשוט לדאוג שיהיה לכם כיף, וכל השאר מפסידים...

2. אפשר להוסיף דברים שכיפיים לבני הבית, ואפילי לשאול מה אוהבים..

סבב של מה היה טוב השבוע, שירה ב2 קולות/סולו של שירים כיפיים והווי משפחתי.

3. לגבי הגדול שמקניט, זה בדרך כלל ככה או רק בסעודה? התנהגויות של הצקות או מריבות על מקום בשולחן זה מגיע מחיפוש מקום במשפחה, מתחושת מצוקה מול המקום שלי וכו.

כן כדאי לנתב אותו למקום שירגיש משמעותי, ושיש לו מקום ומשמעות במשפחה. אפשר לבקש ממנו להכין דבר תורה, לשיר איתך איזה שיר, לעזור בהגשה, או סתם לפרגן לו על משהו.

בכללי לשים לב שהוא בטוב, ומה קורה לו.

ילד שמציק זה ילד שמשהו מציק לו.

4. כמובן תפילות!!

לק"י

אמהות

הריון ולידה

ועוד

יש שם פסיכולוגים גברים מצוינים, אבל לא דתיים אם זה חשוב

אף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם כי אנחנו עם קטן.

לכן הנביאים אומרים שבעתיד הגויים יסייעו לנו כלכלית כמו שהאומן והמניקה עוזרים לתינוק קטן "והיו מלכים אמנייך ושרותיהם מניקותייך"

היא המדינה המערבית היחידה שהאוכלוסיה שלה מתרבה בעוד שאוכלוסיית המדינות המערביות האחרות צונחת.

ישראל היא מדינה שיש סיכוי לדור שלנו להזדקן בה בכבוד כי יש לה צעירים שישלמו מיסים למחלקת הרווחה.

כבר היום ישראל יכולה לקיים את התעשייה שלה ללא מהגרים (ברוב ענפי התעשיה, יש עבודות בבניין ובמוסכים ובסיעוד שזה יותר קשוח).

ישראל צפויה להגיע ל24 מליון נפש עד שנת 2100 ויש הערכות שזה יקרה עוד לפני כן.

בקיצור הבאת ילדים לעולם זה ברכה לישראל.

לא נראה לי שיום אחד נהיה מליארד כמו הסינים.

ואם מתישהוא נמנה מליארד, אז הסינים ימנו 500 מליארד (ויגורו בכוכבים אחרים או לא יודע מה יהיה. ובכלל השאלה אם ארץ ישראל יכולה הלכתית להתפשט על כל העולם, או שהטבעים ישתנו בעתיד או הטכנולוגיה בעתיד הרחוק תאפשר לנפח את כדור הארץ או לא יודע מה יהיה). בכל מקרה תמיד נהיה עם שמהווה אחוז קטן כמותית מהאנושות, ואף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם

אנחנו נכנסנו לגור בקראוון כשהיו לנו שני ילדים, ועברנו ממנו עם שלשה ילדים, והיה סביר.

לא זוכר כמה מ"ר הוא היה, אבל היו בו שני חדרי שינה - אחד לנו ואחד לילדים, שהיה בו מקום להשכיב את שלשת הילדים במרווח.

והיתה חצר גדולה שהילדים שוטטו בה בכל זמן שמזג האוויר איפשר את זה....