פתחתי שם משתמש חדש כי הנושא רגיש...
רקע: סבלתי מדכאון קשה וממושך בעבר. ב״ה עברו כמה שנים מאז. ילדתי לפני כמה שבועות (לא ילד ראשון) ואני חוששת שהדברים חוזרים (הלוואי שלא). שוקלת כמובן לחזור לטיפול אבל ברשותכן אני רוצה להתייעץ / לפרוק לגבי משהו:
זה נכון שממליצים לשתף את הסביבה הקרובה? ע״מ לקבל תמיכה וכו׳. (זה נכון? או שאני בכלל ממציאה?)
אני מרגישה, במקרים המעטים שניסיתי להפתח (בעבר וכעת) שנתקלתי בתרחישים הבאים (קרו גם שילובים של כמה):
• אני זוכה להקשבה/אמפטיה נקודתית אבל אח״כ האנשים ״נעלמים״ כאילן מפחדים להיות איתי בקשר (ואולי זה רק אני שמדמיינת?)
• נותנים עצות שעושות לי יותר רע מטוב, גורמות לי לתייג את עצמי יותר ממה שמעודדות אותי.
• אני פותחת נושא מסויים. השיחה מסתיימת. חודשים אח״כ מדברים על משהו אחר ומי שסיפרתי לה מכניסה בשיחה את מה שסיפרתי בזמנו, בלי ש״הזמנתי״ לפתוח שוב את הנושא.
• עד שאני מספרת בפועל, אני לא יודעת מה תהיה רמת ההבנה של מי שנמצאת מולי. לפעמים אני מדמיינת שבן אדם X תגיב בהבנה ובאמפטיה אבל למשעה זה יותר מביך אותה ממשהו אחר. או שהוא לעולם לא חווה את זה ולא יודע איך להגיב. ו/או עונה מתוך ״ידע כללי״ דברים כמו ״חשוב לטפל ולא להזניח״ וכו׳ (ואת זה אני כבר יודעת. כבר הייתי שם הרי).
• אני מספרת ואח״כ מרגישה שעכשיו אני חשופה, שאנשים יודעים יותר מדי עלי. שוקלת את מעשיי ומילותיי, שלא יחברו כל מיני דברים שאני עושה / אומרת למה שסיפרתי. שלא יסתכלו אלי רק דרך משקפי הדיכאון.
אני בדר״כ ״קוראת״ טוב את האנשים. אבל כאן אני מרגישה יותר אכזבות מאשר מקרים שזה תורם לי. זה גורם לי להרגיש ש״בזבזתי״ מהפרטיות שלי, ש״הקרבתי״ ממנה מתוך אמונה שירווח לי ולבסוף התבדיתי. האלטרנטיבה: להמשיך להסתיר מהאנשים. היתרון הגדול: זה שומר עלי ומוסיף לי חוויות טובות ״נקיות״. החיסרון: ברגעי נפילה או בדרך לנפילה, אין לי למי לפנות חוץ מבעלי וגורם מקצועי.
רוצה לציין ולדייק משהו מאד חשוב. כרגע לא ברור מה מצבי. דכדוך של אחרי לידה או משהו יותר רציני. עושה לי מאד רע כשאנשים, במקום לחזק אותי שיהיה טוב, שאני חזקה, שאני יודעת להוציא את עצמי (עם או בלי טיפול) ממצבים קשים - במקום דברים כאלה מוסיפים על הדאגה שלי, מפצירים בי לטפל, מפנים אותי לניצה וכו׳.
מי שחוותה ומבינה את המצב ויש לה דברים טובים לומר לי (בבקשה דברים חיובים...!), חכמה לחלוק איתי, אודה לה מאד 💙
רקע: סבלתי מדכאון קשה וממושך בעבר. ב״ה עברו כמה שנים מאז. ילדתי לפני כמה שבועות (לא ילד ראשון) ואני חוששת שהדברים חוזרים (הלוואי שלא). שוקלת כמובן לחזור לטיפול אבל ברשותכן אני רוצה להתייעץ / לפרוק לגבי משהו:
זה נכון שממליצים לשתף את הסביבה הקרובה? ע״מ לקבל תמיכה וכו׳. (זה נכון? או שאני בכלל ממציאה?)
אני מרגישה, במקרים המעטים שניסיתי להפתח (בעבר וכעת) שנתקלתי בתרחישים הבאים (קרו גם שילובים של כמה):
• אני זוכה להקשבה/אמפטיה נקודתית אבל אח״כ האנשים ״נעלמים״ כאילן מפחדים להיות איתי בקשר (ואולי זה רק אני שמדמיינת?)
• נותנים עצות שעושות לי יותר רע מטוב, גורמות לי לתייג את עצמי יותר ממה שמעודדות אותי.
• אני פותחת נושא מסויים. השיחה מסתיימת. חודשים אח״כ מדברים על משהו אחר ומי שסיפרתי לה מכניסה בשיחה את מה שסיפרתי בזמנו, בלי ש״הזמנתי״ לפתוח שוב את הנושא.
• עד שאני מספרת בפועל, אני לא יודעת מה תהיה רמת ההבנה של מי שנמצאת מולי. לפעמים אני מדמיינת שבן אדם X תגיב בהבנה ובאמפטיה אבל למשעה זה יותר מביך אותה ממשהו אחר. או שהוא לעולם לא חווה את זה ולא יודע איך להגיב. ו/או עונה מתוך ״ידע כללי״ דברים כמו ״חשוב לטפל ולא להזניח״ וכו׳ (ואת זה אני כבר יודעת. כבר הייתי שם הרי).
• אני מספרת ואח״כ מרגישה שעכשיו אני חשופה, שאנשים יודעים יותר מדי עלי. שוקלת את מעשיי ומילותיי, שלא יחברו כל מיני דברים שאני עושה / אומרת למה שסיפרתי. שלא יסתכלו אלי רק דרך משקפי הדיכאון.
אני בדר״כ ״קוראת״ טוב את האנשים. אבל כאן אני מרגישה יותר אכזבות מאשר מקרים שזה תורם לי. זה גורם לי להרגיש ש״בזבזתי״ מהפרטיות שלי, ש״הקרבתי״ ממנה מתוך אמונה שירווח לי ולבסוף התבדיתי. האלטרנטיבה: להמשיך להסתיר מהאנשים. היתרון הגדול: זה שומר עלי ומוסיף לי חוויות טובות ״נקיות״. החיסרון: ברגעי נפילה או בדרך לנפילה, אין לי למי לפנות חוץ מבעלי וגורם מקצועי.
רוצה לציין ולדייק משהו מאד חשוב. כרגע לא ברור מה מצבי. דכדוך של אחרי לידה או משהו יותר רציני. עושה לי מאד רע כשאנשים, במקום לחזק אותי שיהיה טוב, שאני חזקה, שאני יודעת להוציא את עצמי (עם או בלי טיפול) ממצבים קשים - במקום דברים כאלה מוסיפים על הדאגה שלי, מפצירים בי לטפל, מפנים אותי לניצה וכו׳.
מי שחוותה ומבינה את המצב ויש לה דברים טובים לומר לי (בבקשה דברים חיובים...!), חכמה לחלוק איתי, אודה לה מאד 💙
