אם היא לא תענה אז חסל כל הקשר שלי איתה ודי.

ולא יהיה כלום.

ולא יהיה לי אמון.

שתענה.

מדהים איך תמונה שלו במסך רקע יכולה לעשות לי טוב.

אני הולכת  לעשות שם שירות. אין מצב שלא.

האמת שאני מבינה אותה.

מה פתאום נפלתי עליה.

היא צכה לחשוב מה עונים על כזה דבר.

 

פסדר, ניתן לה זמן.

 

 

ורק שיהיה שם טוב.

רק זה.

לא רוצה שיקלקל.

 

 

והתמונה.

הוא פשוט לא יודע להתארגן.

וזה הורס הכל.

 

לא יהיה כיף, אני יודעת.

 

יצא כבר המיץ לכולם.

בעיקר לה.

והוא לא רוצה להחליט.

או שאני או שהן.

 

היא רוצה שהוא יחליט.

 

אז הוא אמור להחליט ולא עושה את זה.

בסוף היה בסדר.

אפילו נחמד.

 

 

והוא.

הוא מתחיל להפחיד אותי.

העצב.

הרגש.

 

כשאין עצב מפחיד אותי שאין רגש.

 

שמחה.

זה מה שאני מרגישה.

לא שמחה שמחה אלא שמחה פשוטה.

או שזה העדר רגש?

אני כבר לא בטוחה.

מעדיפה להיות עצובה, מתסכלת או כועסת- רק לא שמחה.

כי כשאני שמחה

אני מפחדת

שמא אני ריקה.

 

 

 

פשוט זה.

 

 

לא לגמרי שימחה. לא שימחה.

פשוט משהו נקי, משוחרר, טהור..

 

 

 

הנחתי את החרב.

נטשתי המלחמה.

לא מרצון, בלי בחירה,

בלי לשים לב-

ככה זה יצא.

 

פשוט משוחררת, בלי המתח הזה.

 

פשוט.

והתשוקה הזאת.

 

שבועיים ניצחתי אותה.

והיא שוב פה, לא מרפה.

 

 

 

 

 

 

מפחדת שהיא תשתלט עלי.

מסקנות ביניים.

 

יש ערבים שאין להם בעיה עם יהודים. ושיזהירו אותי לא לעשות דברים מסוכנים.

 

לא כולם רוצים שאני אמות.

 

וואי וזה היה מצחיק.. הערבי ששם "ועל שלמות ארץ ישראל... ווי וואנט משיח עכשיו"..

חחחחח

 

נקרעתי...

אני בכלל לא בטוחה שזה טוב לי.

כי החלטתי שלא.

הוא אורב לי

בערב

אחרי שהכל נגמר

כשכמעט ורק החושך נשאר

 

הוא אורב

מחכה

רוצה שאפול, שאעצב,

שאגרש השמחה מהלב.

 

 

זה מארב

במערב.

אני חושבת שזה לא עושה לי טוב.

 

 

 

 

ובכל זאת

 

הם מוזרים

הם אוהבים

ורבים

ואני לא רבה

אז איך אני אוהב?

הם הרבה זמן ביחד

ובכל זאת

אבאלה מפחיד

 

 

 

אני לא באמת בלחית. זה רק הצגה.

 

 

אני מוזרה.

ממש.

 

 

ולא החלטית בעליל.

 

החדר שלי יפה.

 

לא קשור.

 

 

 

 

 

 

לא מרגישה כלום.

חוזרת------------------

 

 

 

 

 

 

בהצלחה לי. ראיתי כבר שאני יכולה.

 

 

 

 

 

 

נדמה שחזרתי לנקודת ההתחלה.

אולי זאת ספירלה.

הלוואי זאת ספירלה.

תדעי שיש לך כוח, לגמרי יש לך כוח,

להתקדם.

להצליח.

לשרוד.

 

ותמשיכי להלחם עליה, על השפיות.

 

ואולי, אולי יום אחד, זו תפסיק להיות מלחמה.

אולי יום אחד תחזרי לחיות.

 

יש לך כוח.

רק תזכרי.

 

 

נראה לי שאני אוהבת אותך.

ומכורה----

קנאה זה נורא.

 

אנשים הם מסכנים.

 

אני מקנאת באנשים שיותר מסכנים ממני.

 

 

 

 

זה התשוקה.

שמחה זה אחלה דבר, אבל בתור מצב זמני.

 

מתגעגעת לעצבות.

 

אולי צריך******

 

 

 

 

 

ושוב התשוקה.

 

 

 

 

(אם יש למישהו משהו להגיד אני תמיד אשמח, בשרשור נפרד..)

רק

לא

זה

שוב

 

 

 

בעצם

כן

שוב

ושוב

 

 

 

 

כן

לא

כן

לא

מוזרה שאני

 

 

 

 

אולי זה רק קליפות התשוקה

תכלס אני מורכבת מידי בשבילם.

אין לי עניין בהם.

 

אם היינו יודעות לשתוק ביחד זה היה נחמד.

אבל אנחנו לא כל כך.

 

אני לא רוצה קשר שיודע הכל.

אני רוצה קשר שמכבד את הלבד של כל אחת.

 

זה הכל.

כל הזמן.

הוא ואני.

כל הזמן.

שנינו.

רחוקים

ומביטים.

אני.

 

והוא.

 

 

ואולי בסוף זה יקרה.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

זה מבלבל, הכל פה.

והעקשנות הזו.

אולי יש בה גם צד טוב.

 

 

 

 

וסביר להניח שבסוף*****.

מתישהוא.

וזה יהיה הסוף.

לכל הכאב

הפחד

העצב

הבלבול

השנאה.

זה יהיה הסוף

להכל

 

אולי גם

לשמחה.

 

לא.

זה לא.

 

 

 

 

 

 

 

 

לא לחשוב.

לא.

אני אשקע.

לחכות

כמה ימים.

אני יהיה שם

ואז

רק לא עכשיו

עופו הצידה

אולי מחר

 

לא עכשיו

עוד מעט

שלא אשקע.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

ובעתיד

אחשוב על ההווה

מה שאני חושבת

על העבר.

 

 

 

 

 

 

רק צריך לגלות

איך לבקש ממנה.

 

ומה להגיד לו.

 

ואז ללכת.

ולגמור הכל.

 

 

 

זה יהיה כל כך מושלם.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

היא.

זה בכלל מאכזב.

על משהו אחד היא מתבססת.

פרט אחד שהיא יודעת ובטוחה שהוא כולי.

 

זה  בכלל הפרט הכי שולי.

 

 

 

 

 

 

 

 

ונראה לי אני צריכה את זה ואז ****.

אולי איתו.

שלא אשבר.

ותחסרהו מעט.

המלך בעצמו מראה לו את החיסרון שלו.

איזה מדהים.

 

אמאלה.

מדהים.

 

 

 

 

 

 

וזהו. התחלתי. אולי היא תפתור לי את זה. אולי.

 

 

 

 

 

 

 

והיא@גאיוש.

מה הייתי עושה בלעדיה.

 

מהממת אחת.

 

 

 

 

 

*אם אפשר לא להגיב בשרשור הזה, תודה.

אני כל היו מעלה גרה.

כל היום.

זה נורא.

 

מעלה גרה.

מעלה באוב.

 

והשמחה כבר מעלה אובש.

 

 

 

 

 

אני שיתפתי אותן.

א ו ת ן .

ש י ת פ ת י .

א נ י.

 

(מוכנה לבגרות)

 

 

היה כזה כיף.

לשכב במיטה, לבכות לכולן על מר גורלי.

והן עזרו.

ושימחו.

והיו כאלה חמודות.

 

וכמה בכיתי.

ה', כמה בכיתי.

 

ב כ י ת י .

א נ י .

 

 

 

מה עושים עם התשוקה הזאת???

היא-------- לא נותנת לחיות.

מה עושים איתה?

 

 

 

 

זה גם תשוקה.

וגם תאווה.

וגם ******

וזה אותו דבר.

 

וזה המשפטים האלו.

שנכנסו לי חזק לראש.

לא יוצאים משם.

ואני רק משתמשת בהם.

 

זה נפילה עכשיו.

נפילה.

באינטרנט.

לא מה שאתם חושבים.

 

 

 

 

 

 

כמה כתבתי היום.

 

השיר הזה.

שלמות.

כמה אמת.

 

 

יש שם בלב 
מקום שלמרות הכאב 
עדיין אוהב אותי 
יש שם בלב 
מקום שלא התאכזב 
שעדיין בוטח בי 

מסביבי יש סופה גדולה 
ורעש מתעתע 
מונע לא נותן לראות 
שבתוכי יש אור גדול 
אז למה לא אשתכנע 
לחיות בתוך, לא לחמוד 

יש שם בלב 
מקום שלא התבלבל 
שעדיין יודע אותי 
יש שם בלב 
מקום שאין בו ספק 
שבסוף אהיה רק עצמי 

מסביבי יש... 

יש שם בלב 
מקום שלמרות הכאב 
עדיין אוהב אותי

והקיר.

והיא.

 

ורעות.

ומיכל.

וזה בעצם אני.

והכל שליו פתאום.

 

רק להקדים את התרופה לפעם הבאה.

ואני יודעת מה לעשות.

 

לא מסוגלת.

 

 

 

שבוע הבא.

ותאוות כבוד.

 

זה נורא.

זה הכל.

זה

עושה לי

רע

 

אני יודעת.

 

אז למה

 

מכורה-------------

 

 

דיבורים.

תכף מעשים.

קשה לי לראות אותה, כי זה מזכיר לי את הכשלון שלי.

מזכיר לי את התמיהה שלי.

של למה כולם כן-

ואני לא.

 

למה אני לא מצליחה

להיות אחרת

מדברת..

 

 

 

עד יגיעו הצירים- 

לא אשמע צעקתך..

 

 

 

 

 

 

 

אני רוצה. מאוד.

למה?

 

 

היא התארסה!!!!!!!!!!

אמאלה!

היא. התארסה.

זה כלכך מרגששששש!!!!!!!

אנלא יכולה.

אני זיינוקית לרגע

אבאלה.

איך אני שמחה. אני עוד דקה בוכה.

היא התארסה.

איזה כיף.

 

חתונה.

והיא.

איזה כיף לה.

שהלך כזה בקלות.

זה מרגש ברמות. היא רק בת 19!

זריזה

 

עכשיו נקנה מתנת אירוסין+יומולדת...

 

 

 

וואו  אני ככ שמחה!

 

@פרוט שמעת?

 

 

 

 

 

 

*בבקשה לא להגיב פה*

אפשר לשמוח ולכאוב. ביחד.

להיקרע ולחייך מבפנים בו זמנית. 

להודות ולבקש.

אפשר.

לא צריך להדחיק.

 

 

 

 

 

ועכשיו פתאום אני מתחרטת.

שהרשיתי לעצמי

שוויתרתי

שאני נופלת

שוב ושוב

כל כך מהר

שאני כואבת

ומוותרת

ומדחיקה

ולא מצליחה

להתעלם.

שאני שונאת

וגם אוהבת

ולא יודעת

למנן.

שאני נופלת

ומוותרת

ומתייאשת

ולא נלחמת

 

 

 

 

והוא מתחיל להתרוקן...

 

השירים.

והלק.

והתחתית.

 

נופלת קצת.

זה הרי לא לגמרי נפילה.

יש לי התרים להם.

אבל בכל זאת.

מי אני רוצה להיות?

כזאת?

או אולי אחרת?

זה היה קצת פדיחות, אבל פחות ממה שחשבתי.

 

דיברתי איתם רגיל.

והם בגילי..

הם התפדחו קצת..

אבל לא *****.

כמעט בכלל.

אם ירדתי במשקל זה לא הכי נחמד.

ומן הסתם ירדתי.

אוף.

 

זה לא בכוונה.

זה הכי חשוב.

נופלת

נופלת

נופלת

נופלת

נופלת

ונופלת.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

ומתייאשת.

מתייאשת.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

אולי בכלל אני

רעה

רעה

רעה

רעה

רעה?

 

 

 

 

 

 

 

 

 

אבל אני גם

מנסה

ומנסה

ומנסה

ומשתדלת

ורוצה

ומהאדמה הכי קשה פורחים פרחים הכי יפים..

(נשמה שהיא.

איך היא שמחה אותי.)

 

 

 

 

 

 

 

אבל בכלל כולי

טובה

טובה

טובה

טובה

טובה

טובה

טובה

טובה

טובה

טובה

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

עם כל התאוות

והנפילות

והבלבולים

והמרה השחורה-

 

 

אני בעצם

בכלל

טובה

הלוואי. הלוואי שהיא קוראת כאן.

 

איך היא שמחה אותי.

"מהאדמה הכי קשה פורחים הפרחים הכי יפים"

 

 

 

 

 

 

אני

יהיה 

הפרח

הכי

יפה.

 

 

 

 

 

 

 

אני בטוחה.

 

 

איך היא שמחה אותי.

הלוואי שאיך שהוא היא תראה את זה.

הלוואי.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

טאטע, תודה.

היא.

מושלמת שהיא.

איזה טוב עשה לי לדבר איתה.

אני צריכה לעשות את זה יותר.

 

@הכל משמים חיימשלי.

חולה עליך.

 

תודה.

 

 

 

 

 

 

אם אפשר לא להגיב פה.

אני כבר לא מקנאה בהם.

כי האדמה שלי קשה מספיק.

מספיק בשביל לצאת פרח הכי יפה.

 

לא דיברתי איתה שנים.

כי לא כתבתי שנים.

אני אשלח לה הודעה.

אין לי כוח לזה עכשיו.

יום שני:

נסעתי.

לבד.

וקניתי.

והגעתי באמצע.

והיינו.

והיא לא.

והיא שמעה את חלומות של אחרים

אז נזכרתי בשיר

ומאז זה לא יוצא לי מהראש.

וההופעה

שהיה כזה רע

רע

רע

רע

ואני לא זוכרת מה עשיתי

בטח יצאתי החוצה לדבר עם הטלפון. כרגיל.

ואז קומקומים.

ותה.

וכמעט מיטה, אבל היא הגיעה.

ודיברנו.

כזה מלאכותי.

איככ.

וזהו. נרדמתי.

 

יום שלישי:

לימודים

הביתה

אמא.

דיברנו.

ואז הגיעו אותם חמשושים.

ופעולה.

תודה שיש לי את הסניף.

והביתה.

וביביסיטר.

ורעב אחד גדול.

ועוגה. ועוגיות.

לא מוכן.

אבל בפנים זה בוער

ונשרף הכל

אין אוכל לאולפנא.

קרקרים ופריכיות.

והתחלתי להיות חולה.

והמשכתי להיות חולה.

והמשכתי.

ורציתי ביתתתתת.

וכבר לא היה לי כוח ליסוע לשבת.

ולא לאולפנא.

 

יום רביעי:

המשכתי להיות חולה.

כי לא היה לי כוח לאולפנא.

אז אמא אמרה שאני יחזור בצהרים. שאני אלך רק ללימודים.

אז הלכתי.

כמה שעות אפשר לשרוד.

עשינו ביחד מתמטיקה.

היה ממש נחמד.

איתה, לא עם המתמטיקה.

בעעע. מתמטיקה.

לא דיברתי איתם כמעט בכלל.

 

והביתה.

כמה ישנתי.

אין לה כוח שאני אבוא אליה. ייופי.

ליסוע לישיבה.

כמה נחמד.

 

אוכל.

ושוב לישון.

 

 

יום חמישי:

קמתי.

אולפנא. כן או לא?

מקלחת.

הנורמלית הראשונה ממוצש.

אלא אם קומקומים נחשב.

והחלטתי ללכת.

והגעתי. והברזתי.

כי ככה.

לא רוצה להסביר לה.

וכאילו למדתי.

כינוס.

אז רוקדים.

וקולטים שזה כלום.

שלא עושה טוב.

בכלל.

ואני רק מתעסקת במה שחושבים עלי.

 

עושים אנסין.

אין כוח.

היא שואלת אם הלכתי הביתה כי באמת הייתי חולה או כי לא היה לי כוח לאולפנא.

גם וגם.

וזה בעצם הרבה יותר מסובך.

 

הם סגרו.

אין יותר שיחים.

אין טעם לחיים, בעצם.

בערך.

בכאילו.

כמעט.

אין לאן לברוח.

אוף איתם.

 

הפירגונים.

זה כזה כיף.

ומשמח.

וכזה כזה כזה.

מתמטיקה.

וואלה בסדר גמור.

ממש בסדר אפילו.

הביתה.

כלום כלום כלום כלום כלום.

בעצם אני בבית שבע שעות, וכמעט כלום.

 

הפירגונים.

זה היה כזה כיף.

אבאלה.

תודה.

 

 

 

 

אתה מתוק, בעצם.

 

 

 

 

 

והכל מאיר ושמח בכלל.

וטוב ופורח.

גם הלב שלי.

והכל בכלל פשוט וקל וחלק...

וטוב לי בכלל בכלל

התורה מאמינה בכוח שלי להשתנות.

הדבר הכי גרוע זה סטיגמות של בנאדם על עצמו.

הרב דביר.

 

 

תודה.

יש כאלה שלא יוצאים מזה.

לא רוצה להיות כזאת.

שבת שלמה מוקפת ביצורים מהמין הגברי.

נפלא.

ועוד לבלחית שכמוני.

מזל שהם לא היו *****.

זה היה נגמר רע.

מחקתי 12 שירים.

אני גאה בעצמי.

זהו.

יש לי רק שירים סופר-טובים.

אז אני אשמח.

ואז יהיה שוב עצובה.

אז מה בכלל המטרה של שמחה?

היא רגעית וחולפת.

מה עניינה?

מידי מטלטל בשבילי באולפנא.

נוח לי להיות בבית.

החסר

זועק מכל כיוון

ואני כבר לא יכולה.

אני צריכה

זקוקה

כמהה

כלה---

זה הרי התכלית

זה גם הסיבה להכל.

בגלל זה כואב

וקשה

ואני רוצה

ומנסה

ומספקת תאווה

ואז לרגע שמחה.

זה הרי הסיבה להכל

החסר באהבה

אז אולי,

אפילו שאני עדין קטנה,

אולי זה בכל זאת הזמן

לחתונה?

כרגע זה טוב לי.

אני בטוחה.

מחכה לשבירה.

כי אחריה תהיה עליה.

אני יודעת, אני כבר מנוסה.

במנוסה.

 

אבל מה תהיה תכלית העליה???

 

 

 

 

לא רוצה להתאמץ לשמוח.

לא רוצה.

אין לי בזה עניין.

זה פשוט חסר מטרה.

 

יש כאב כזה שהוא יפה וטוב.

זה שלי.

 

 

 

הלוואי שהבדיקת דם תשנה משהו.

נמאס לי מההפרעת קשב וריכוז הזו.

אני רוצה לחזור להיות טובה כמו פעם, אבל פשוט לא מצליחה להתרכז ולעשות דברים.

לתקתק.

כמו פעם.

 

באלי פעם.

פעם חשבתי שלא טוב לי בחברות איתה.

יכול להיות שאז זה לא היה טוב.

עכשיו?

עכשיו זה כזה טוב.

אני כלכך שמחה

שזכיתי

 שיש לי אותה.

הרבה יותר נחמד וקל לכתוב כמה רע וקשה לי.

וזה אולי אפילו נכון.

רע לי.

קשה לי.

כואב לי.

גם.

אבל אני גם

שמחה

ויכולה

ומאמינה

ומצליחה

ואוהבת

ומנסה

 

אז בעצם טוב לי, אני חושבת.

לא ככה?

אבאלה.

מחר פתיחת-גרעין-נוער-המקדש.

 

העולם הזה מטמא לי את הנפש.

ואני רוצה שהיא תהיה טהורה----

 

חודש אירגון.

 

זה כזה קשה.

 

 

 

 

החודש אירגון,

הגרעין,

המבחנים,

הבגרות,

והלב שלי.

שילוב מנצח.

מנצח את היכולת לעשות הכל.

 

כי אני רוצה גם

ללמוד

ולהיות עם חברות

ולעשות דברים שעושים לי טוב

ולחשוב

ולהרגיש

ולהתקדם

ולחוות

וצריך לעשות

ריקוד

וקירות

וחדר

וקיר מקדש

ופתיחת גרעין

וכלום, כלום לא זז

ואני טובה מידי

בשביל להגיד לה שזה מכוער.

ממש.

 

 

אני טובה.

זה אני אמרתי.

הייתי נותנת כלכל הרבה כדי להיות אחרת

אבל אני לא מוכנה להתאמץ בשביל זה.

השבעה זה טקס דפוק שמטרותיו הן:

למצוא סיבה להוציא סוודר

לפספס לימודים

לטייל

 

אולי גם להתעלל בחמשושיות.

 

 

 

איזה דפוק.

מוזר לי מידי.

 

 

 

כי לילה?

 

 

 

 

 

 

 

כאב של אחרים יכול לעשות לי כלכך רע.

ולא כי אני מצטערת איתם.

בכלל לא.

אולי גם, בעצם.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

מוזר לי מידי. מידי.

ואני רוצה להרגיש אחרת.

קצת נמאס לי, האמת.

 

אני רוצה שיגמר, באמת כבר.

 

 

 

 

כבר טו מאצ'.

 

סבבה, קלטתי מה זה רע.

תודה.

יש מצב לקבל הפסקה?

סיכומיישן

 

ראשון:

מגיע לאולפנא.

מוקדם.

מדברים על הסניף.

נפרדות, כל אחת לכיתה שלה.

החלפת מקומות.

אחלה מקום.

לימודים~~~~

דיברנו על הגרעין

הייתי במחשב

הדפסתי את ההתכתבות. אהבת חיי הדבר הזה.

שיעור עם הרב

הכל זה טוב גמור

איזה אורות!!!!!

אפילו לא שמתי לב מה עשיתי, אבל עשיתי

שחנש(סיכום שחנש בהודעה נפרדת)

היה אמור להיות התוועדות

בסוף לא

ספלט

מקלחת

אחלה מים!

היא. איזה חמודה. איך היא דאגה לזה כזה מהר.

לילה טוב

 

יום שני:

לא מצליחה לקום להעיר אותם

קמים

מאוחר מידי, אז ברכות השחר וזהו

היסטוריה.

אוף. למה אני לא מצליחה להתרכז?

תפילה.

איזה תפילה.

תענוג!

(אני כבר מאוהבת בתפילה. הנה. התאמצתי-השגתי)

יאללה השבעה. החלטתי ללכת.

עשיתי מורלים וכו

עלינו למיניבוס

דיברתי עם תחיולה

ירדנו

הוא נפטר ברוך דיין האמת.

אז היא נשארת איתה. צדקת שכמותה.

אנחנו רוצות לרעות צאן. וללכת לטיול שקט.

השבעה וכו

רציתי להתבודד שם..

חוזרים והמצב רוח כבר שואף לאפס

מקלחת

מדברת עם הבנאדם המושלם הזה. חולה עליה

טקסט חסר בנוגע להמשך היום

לילה טוב

 

יום שלישי:

תפילה

ביולוגיה

לא ממש מצליחה להתרכז

אחלה ארוחת בוקר! סופסוף לאכול!

אנגלית. למה אני כזה שונאת?

למה אני לא מצליחה להתרכז?

הפסקה

הברזה מספרות לטובת נוער המקדש

היא מברכת אותי.

ואומרת כלמיני דברים שהיא חושבת עלי. וזה טוב לי.

וביולוגיה

די הצלחתי להתרכז. לא להבין.

הביתה. כמה טוב.

אוכל

ואז הגשמת חלום

לרוץ

להספיק למהר

שומרת עינים צדיקה שכמוני

זה עוזר, לפחות

וסיימתי את החלום

ופעולה

הם מתוקות

הביתה

מקלחת אותו

כמה שהוא מתוק

מספרת לו על הבעל שם טוב. צדיק שלי.

ומחשב

וכביסה

ולשחק איתה

וארוחת ערב.

שלוש ארוחות ביום. הצדעה לי.

ומקלחת

ומחשב

ותכף לישון

 

 

 

 

 

 

 

 

סיכום שחנש:

היא שואלת מה שלומי.

אז על זה היא רצתה לדבר איתי.

מספרת לה.

היא עברה את זה שנה שעברה, לדבריה.

שטויות.

היא לא.

היא לא יותר ממני.

אבל הכבוד שלה עלה מזה שהיא אמרה שזה היה לה שנה שעברה, והכבוד שלי ירד.

נחמד.

וניסיתי להחזיר אלי את הכבוד, אבל זה היה אבוד.

היא פשוט לא מקשיבה כמו שאני אוהבת. לפחות לא בסיטואציה הזאת.

ואז היא התיעצה איתי

אבל אנחנו לא באותו ראש, בכלל.

אז ייעצתי לה, אבל לא כמו שאני אוהבת.

היא גם קטעה אותי כל דקה.

ופתאום קלטנו שכולנו, כולנו שונאות טיולים.

כי זה רעש. ווואו. ושואו.

והכל מסתחרר בבלגן.

ומרגישים שצריך לרצות את כולם.

ולא באלנו השבעה.

ירושלים?

מערת המכפלה?

וזהו.

 זה עזר לה, אני חושבת. העלה לה את הכבוד והבטחון.

זה הקטין אותי.

לא הקטין, כיווץ. לכזה גודל. אני פיצית עכשיו.

זה עזר לי סוג של להנות בהשבעה, וללכת בכלל.

ולדעת שלכולם קשה עם הסחרחרה הזאת.

הרעש. המוזיקה. התחרות.

 

 

הטראנס, היא קראה לזה.

 

אנשים כבר התחילו לשים לב למצבי הנפשי.

ש' אמרה צאי מזה.

ל' אמרה שלא שומעים אותי.

כ' שאלה אם היא צודקת שעכשיו יותר נחמד לי באולפנא. אמרתי לה שיותר נחמד לי בחיים בכלל.

כמה שעות אחריה ר' שאלה מה עובר עלי.

היה מטורף. גרעין של נוער המקדש.

הגרעין הכי שמח, עם הכי אש שיש בתנועה כולה.

איזה אולפנא של צדיקות!

רק לכתוב כותרת מרוקן אותי.

פרקתי.

בלחיות ודיכאון הם כמו עוד הרבה דברים.

אפשר לפתח את זה.

לגרום שזה יהיה אצלך.

אני יכולה לגרום לעצמי להרגיש בלחית.

לכן גם עולה השכיחות של הדכאון בעולם.

זה מגניב, דיכאון.

אז מפתחים את זה.

כנל לגבי הכל.

ואולי אני יהיה ביום שישי בירושלים.

וכנראה גם בראשון הבא.

ואולי, הלוואי, גם ניסע ליוסף בשני. או לחברון. ואז אולי אני יהיה בירושלים גם בשני.

הלוואי.

 

 

 

@הכל משמים אני כבר ידבר איתך אם כן.

הלוואי.

הלוואי.

 

אני חוזרת לעצמי.

וזה שמח.

ככ שמח.

 

 

 

 

 

 

 

אוף. למה ביום של הסיבוש???? למהההההה??.???

הנפש שלי מחכה לסיבוש הזה ככ הרבה זמן.

ולא יפה להבריז מהערב אמהות ובנות הזה.

די כבר.

אני אשכרה בוכה עוד רגע.

היא החשיבה אותי בתור מופרעת.

אני.

חביבת המורות.

מופרעת.

אני.

 

או לא מתחשבת כזאת.

לא.

לאאאא.

זה הכל.

זה מספיק.

התחלתי לדבר שטויות.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

זה כיף ללחוץ מלא זמן על האנטר.

סיכומיישן ומסקנות.

 

 

רביעי:

קמתי בשמונה וחצי. הכי כיף לקום בשניה האחרונה.

היא אמרה שלא שומעים אותי. אמרתי לה שאולי זה ענין של בדיקות דם.

והיה לימודים וכו.

ואז דיברנו בחדר

מלא

לאולפנא לא אכפת מארץ ישראל

וירדתי לחדר מחשבים, איתה, להדפיס את מה שצריך

ושפה

ופתיחת גרעין!!!!!!!!

כמה שפחדתי ככה היה טוב..

הגיעו מליון בנות

והיה שמח ושירים וכיף

ומזל

מזל שהיא היתה באולפנא ושהם הגיעו.

הם עשו את האש.

ואז ארוחת ערב

סופסוף אכלתי משו

ועוד טעים

אבל זה רק העצים את התחושה של הפילוג

ולמדנו למבחן

ואז היה סדנת ריקוד

רקדתי את החיים שלי

את הנפילות

הירידות

העליות

הטיפוסים

הלבד

האהבה

החיפוש

את הכל רקדתי

היה לי טוב כלכך

ורק רציתי שלא יגמר

וכמעט התנתקתי מהכל

היה כלכך טוב

וחזרנו ללמוד

(נביא זה מרתק.

נעשה את ההכתרה שלנו על שמואל ב')

וסיימנו סופסוף

אז התארגנו לשינה

ושתינו תה

והלכנו לישון

ולפני זה החלטנו ששבוע הבא(שזה השבוע)יהיה טוב. ומנוצל

ונפסיק לחלום. נתחיל לחיות חלום

וזהו.

 

 

ויומחמישי:

לא הספקתי תפילה אוף...

חינוך

היה טוב

ועוד כמה שיעורים

סופית: אני שונאת מתמטיקה ואנגלית. שונאת

אז יש הצגה בתור מבצע שישית. ייאי, איזה כיף! זה באמת שימח אותי.

כינוס.

השעה של הכיתה שלנו. בה"א הידיעה.

אנחנו פתאום המובילות והחשובות ובלעדנו זה לא אותו דבר.

כזה כיף. השנה אני אוהבת כינוס.

אז מה שהיא לא מעריכה אותנו. אנחנו מעריכות את עצמנו.

אנחנו הולכות לעשות קיר ארץ ישראל

ולהיכנס ליוסף

וללכת למערת המכפלה

וליסוע להפגנות וסיבושים

וזהו.

למדנו

והביתה

ופעולה

לא באלי שהיא תעזוב

אבל גם לא באלי שימשיך ככה

באלי פעם

היה נורא

והביתה

ועוד כמה דברים

ולישון

 

 

יומשישי ושבת

פעם אחרת

 

לילט

 

 

והלוואי

הלוואי שיגמר כבר

 

טעמתי מהרע

מהכאב

הכרתי

די מספיק

שיגמר.

 

או בדיקות דם

או לבד

שיגמר כבר

רק

שיגמר

אני מתגעגעת למשהו שלא יהיה

אני מתגעגעת לתום.

 

והוא אבד.

 

 

כי

קראתי

הרגשתי

חוויתי

הכאבתי

 

 

 

אז

כאבתי

ידעתי

שמעתי

 

 

 

 

ויש בי צלקות,

עכשיו

צלקות שלא יוכלו להרפא

והתום

לא יכול לדור איתם,

עם הצלקות.

 

 

 

היה בי כאב,

והוא ניצח.

 

רק לפרוק.

כי יושב שם הרבה על הלב.

 

 

 

 

התבודדות-----

ולפרוק עוד.

אני אלך לישון. מחר הכל יהיה מאיר יותר

וגם הלב לא יהיה כזה עמוס

אני ממש חושבת שאני מדהימה.

היה לי שבוע מטלטל.

משבת עד יום שני.

עמוס,

כואב,

מבלבל.

 

כאילו חזרתי אחורה.

 

ורק התאפקתי לא לעשות את מה שעשיתי אז.

 

 

 

 

ואז אתמול חזרתי הביתה.

וישנתי.

ברחתי?

 

סוג של.

גם באמת לא הרגשתי טוב. בכלל לא.

הייתי חולה באמת.

 

 

 

ועכשיו אולפנא שוב.

ולהתנדנד בין סיפוק ליאוש,

בין קנאה להכרה.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

ולפחד שאין דרך חזרה.

אאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאא כלכך לא באלי אולפנא.

 

 

 

 

 

 

הרבה מההערכה העצמית שלי בנויה על זה שאני בוגרת וגיבורה איך שאני מתמודדת עם זה.

כשאחרות מספרות שהם היו כמוני לפניי, זה מכווץ אותי.

ואני שוב חוזרת לשם.

וכל ההערכה העצמית שלי נסדקת.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

אבאלה.

מה הייתי עושה בלעדיה???

כלכך תודה שיש לי אותה.

איך היא ריגשה אותי.

 

 

 

 

היה רע בשבת.

בגללם.

בגללה.

הקנאה הזאת.

הביישנות.

איכככ.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

היא אמרה שאם הנתונים המולדים שלי הם שאין לי כוח או רצון, אז זה בסדר.

אז לקב"ה זה הכי חשוב.

 

קיבלתי כל מיני כוחות(איזה?)

וגם חוסר כוח-חשק-רצון-שמחה.

ועם זה אני צריכה להתמודד.

למהלמהלמהלמה אני לא מצליחה לבכות??????

 

כמה זה היה עוזר.

לבכות ולגמור עם ההתמסכנות.

במקום למשוך את הכאב כמה ימים.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

וגם כשאני בוכה אז שמים לב אלי.

(מטומטמת שכמוני.

שוב אני מאחרת.

 

 

מטומטמת

מטומטמת

מטומטמת

סתומה

דפוקה

 

 

אבל גם

אולי

בטוח, בעצם

טובה

חכמה

מבינה

צודקת

מתקדמת

פוסעת

בדרך נכונה)

 

 

איזה חיים מעייפים.

 

בא לי לישון, לנצח.

 

 

 

או לפחות להשאר בבית לנצח.

 

 

באולפנא אני הולכת, רצה או מדדה- אבל זזה.

בבית לא. בבית נחים.

ולזוז-

לזוז זה אומר או קדימה, או אחורה.

או להתקדם, או ליפול.

ואני?

אני

נופלת

נופלת

נופלת

נופלת

 

וכבר התחלתי להאמין שככה אשאר לעולם.

 

 

 

אז באלי להשאר בבית.

לָנֶצַח.

 

 

 

 

בעצם,

באלי

לְנַצֵּחַ.

 

 

יש כזה דבר לאהוב יותר מידי.

יש.

 

לאהוב יותר מידי פרושו לחכות כל רגע

שהיא תדבר איתי.

לאהוב יותר מידי פרושו להתאכזב כל פעםשאין בי אומץ

לדבר איתה.

לאהוב יותר מידי זה לאהוב, לאהוב, לאהוב

אבל אף אחד לא ידע

שאוהבים.

 

 

 

זה לאהוב יותר מידי,

ואני אוהבת יותר מידי אנשים יותר מידי.

 

 

 

 

אותה.

ואותה.

אבל אותם?

אותם אני בכלל לא אוהבת.

הם לא יודעות מה מתחולל אצלי בפנים.

רק אותם

וזה חבל.

כי איתם אין לי בעיה לדבר,

אבל אני לא אוהבת אותם,

אותם אני ככ ככ אוהבת,

אבל אין לי אומץ לדבר איתם.

 

אוף איתי.

 

באלי לבכות

לא, לצרוח

לצרוח

לצרוח

לצרוח

 

להוציא את זה

ולהמשיך

 

 

 

לעזאזל.

למה אני לא בוכה????

אם היו לי דמעות, היו לי גם רגעי שמחה.

אבל עכשיו?

עכשיו אפילו רגעים כאלה אין לי.

כי אין לי דמעות.

 

בעיה שלך.

ככה בראת אותי.

בעיה שלך.

בעיה שלך שאני כזאתי.

בעיה שלך,

לא בעיה שלי.

 

 

 

 

בעיה שלך.

איייייייייההההההההההההההההה.

כואב לי.

כואב לי ככ.

 

 

 

 

 

 

ואני שרה ושמחה ורוקדת ומסופקת

אבל אייייהההההההה כואב לי.

איייייייההההההההההההההההה.

איה.

 

 

 

 

 

בום.

אם היה לי אומץ אולי אפילו הייתי מתייגת.

אבל כרגע אין לי.

הלוואי שהיא קוראת.

אף פעם  לא זרמתי באמת עם מה שאני מרגישה.

אף פעם לא הייתי כולי רגש

שמחתי מהרגש

התרגשתי מהרגש

גם אז

אורות מטורפים

אבל

שכל

שכל

שכל

היה אורות כי התגברתי

כי דיברתי

כי היה לי סיפוק כלשהו.

לא כי הרגשתי.

לא רק כי הרגשתי,

לפחות.

היא שנראתה ככ מורכבת

לא כזה בכלל

והיא,

שתמיד היתה פשוטה,

והעריכו אותה כתמימה תמיד,

ילדה קטנה כזאתי

גם כשהיתה גדולה,

בעצם מורכבת

מורכבת

מורכבת

מורכבת

מורכבת

מורכבת

ככ.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

אני צכה להתחתן.

ולישון.

ולבכות.

ולצאת מזה.

די כבר, באמת שנמאס לי.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

לא רוצה כאב.

שומע?

לא רוצה כאב

לא. רוצה. כאב.

לא רוצה.

לא.

 

 

לאאאאאאאאאאאאאאאאאא.

הרבה זמן לא כתבתי סיכום.

 

אז חמישי:

לימודים

משתחררת הביתה

דברים לסניף

ו- סניף

הלמינציה

החוסר אחריות שלי

זה כלכך עשה לי רע

והיה לי רע רע רע רע רע רע רע רע

רע כלכך

ואחרי זה היא שהגיעה

וחיבקה

והרגשתי כאילו היא נותנת לי אהבה על מה שאמרתי אז

והתאכזבתי

כאילו ציפיתי ליותר מזה

רציתי שנדבר

רציתי חיבוקים

ודמעות

ולאהוב אותה

אבל כלום מזה לא היה

רק שלום

ודי

והיה לי רע

כל הלילה לבן

רציתי לברוח

רציתי שיגמר

ובסוף נגמר והלכתי לישון.

 

וקמתי וסניף ומקלחת ולחץ ושבת

ומנוחה

 

ואז סעודה עם השליחה

ראינו איך הם התקדמו. זה היה מדהים

ועונ"ש

והגיעו מלא הורים

זה גם היה מדהים

ופעולת חב"ב

והם הגיעו וזה היה פשוט כיפכוף של החיים

ושוב לא דיברנו.

כלכך רציתי שהיא תדבר

והיא בכלל. איך היא השתנתה.

 והלכתי לישון.

ובוקר

ובית.

בית זה שלמות.

ופעולה

וסעודה שלישית

וכרגיל שרה וצועקת ומדברת

אבל רע בפנים

רע רע רע

ומוצש

והצגות

ולהם היה כיף. זה מספיק; זאת היתה המטרה.

לי לא.

 

ואז מוצש.

היא אמרה שהיא קוראת הכל.

זה כלכך שימח אותי.

הלוואי שגם****.

הלוואי.

 בכל אופן, היא בכלל מדהימה

ורציתי לדבר איתה

אני עדיין רוצה

פשוט אין לי על מה

גם את זה היא קוראת, בעצם.

אז היא יודעת שאני רוצה לדבר איתה אבל אין לי על מה.

 

אין לי איך?

נראה לי.

אני מתביישת קצת.

מתביישת להתחיל, לפתוח תשיחה.

לא יודעת איך כזה.

וביום ראשון קמתי בצהרים

ורציתי לבכות

אבל מיהרתי אז לא בכיתי

אוף.

והגעתי והיה בלאגן וזה עשה לי בלאגן בלב.

 

 

כי ציפיתי להגיע עצובה למקום שכולם שמחים, אבל זה לא היה ככה.

הגעתי למקום של עצובים וזה בלבל אותי.

ובכלל לא כאב לי בגלל כל הסיפור, אלא בגללי.

וכמעט בכיתי. לגמרי כמעט בכיתי.

ואכלתי שוקולד

וקנו לי שוקולד

וחתכתי סלט, והם הכינו פנקייקים

ואכלנו ארוחת ערב תוך כדי הקראת טקסט

ואז שיעור בחייאת שלא היה לי כוח

ובאיזה שהוא שלב היא אמרה שלא שומעים אותי

 

והלכתי לישון

וקמתי לפני השכמה

 

 

ומבחן

ומתמטיקה

וכלוםם

ודיונים על ערבים

והרב

ומתמטיקה

מתמטיקה

מתטמטיקה

מתמטיקה

ואמא שנכנסה לי ללימודים וזה עצבן אותי

ואני שונאת מתמטיקה. יותר ממה שאני שונאת את עצמי,

את ה**** שלי,

יותר מהכל- אני שונאת מתמטיקה.

 

אולי אני ארד ל4 יחידות.

 

ארוחת ערב

ופעילות כיתתית

ומתמיקה

והתחלתי לאהוב אותה

ולישון

ובוקר

ביולוגיה

אנגלית

מבחן באנגלית

ביולוגיה

מבחן במתמטיקה

והביתה

והצגה

והביתה

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

אמרתי דיבור.

אמרתי שאני רוצה לעבוד על דיבור; לדבר יותר.

 

וכלכך רציתי שישימו לב אלי...

אז בהתחלה לא צבעתי כד, אבל המשכתי לשבת שם.

לשבת ולהסתמס עם עצמי.

ואז צבעתי את הכד בשחור.

והיא ראתה את זה.

ולא אמרו כלום בכל זאת.

 

 

 

אמרתי להם שאני שנה שעברה אהבתי יותר את האולפנא מהבית והשנה זה להפך.

והיא שאלה למה,

ועניתי שבבית לא צריך לעשות כלום.

הסברתי שיש הבדל בין לשטוף כלים לבין מה שצריך לעשות באולפנא.

 

והמשכנו לפתור תרגיל במתמטיקה.

סופית:

אני שונאת תאולפנא.

חולה על הבית.

ככ לא בא לי אולפנא מחר.

כל כך כל כך.

 

 

 

וטיול.

איזה נורא.

אני שונאת טיולים.

בטיולים צריך להיות קולים ומגניבים וקלילים וזורמים.

אני שונאת להיות כזאת.

 

 

 

 

 

ואחכ יט כסליו.

שנה שעברה היה נורא,

לא באלי השנה יט כסליו עוד פעם.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

אולי אני אעלם לימים הקרובים?

ככ קיוויתי שחטפתי קלקול קיבה.

ואז אני יהיה חולה ולא יהיה בטיול ולא בבנייני האומה.

 

 

אבל אני בריאה.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

מזל שביום חמישי חופש.

רק שיסתכלו

שיביטו לעברי

שישימו לב.

רק שידברו

שישאלו

שיתעניינו

כי לבד

אין לי את הכוח

להתגבר

 על הכאב

 

 

 

ולבד

אין לי את הכוח

לפנות לעזרה

 

ולבד

אני פשוט צורחת

אומללות שקטה

ו, אלוקים

הלב שלי בוכה מקנאה

די כבר

די כבר, אבא

אני נגמרת

בוערת

ותכף דוממת

טאטעעעעעעעעעעעעעעע

זה קצת מאתמול.

והיום דווקא די בסדר.

אפילו נחמד.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

כי אני בבית.

פחדתי עליה.

שלא תפגע כמוני--------------

 

היא ילדה קטנה בסך הכל,

ונפשה נוגעת בכאב כה עמוק.

היא עוד תמה- למרות הכל,

וחשופה לכל כך הרבה תהיות.

היא שמחה, היא שלווה, היא מוארת,

ובכל זאת- בה אני בוחרת

היא האזן הקשבת, היא הקיר היציב

ובה נספג כאבי

היא

היא

היא

זו שתנזק מלבי.

אילו היה בי הכוח לבכות.

אילו.

אילו היה לי עם מי לדבר.

אילו.

אילו הייתי אחרת- המציאות היתה כלכך מושלמת.

אילו.

החיבוק-ליטוף שלהן.

מה הוא עשה לי.

 

 

 

 

 

איך היא חיבקה,

איך היא התמסרה למגע

איך היא היתה זקוקה

איך זה עזר לה.

 

 

ורציתי גם אני!

 

כמעט וזעקתי

כמעט התקוממתי

כמעט ושאגתי

 

 

 

אבל שתקתי.

אני חושבת שאני אחזיר את השירים.

זה ממש חשוב לי.

היום היא האמינה בי.

אחרי הרבה זמן שמורות לא האמינו בו בכזו החצנה ו"בוטות".

וזה היה לי ככ טוב.

והיא אוהבת אותי.

לא כמוה.

מאז שהם הגיעו אני צריכה להילחם על המקום שלי.

אני לא מספיק

כי הם יותר

גם אני פחות ממה שהייתי

אבל הם יותר

אז מה שאני לא מספיק.

אני בכלל לא אוהבת אותן.

וזה לא מהיום.

שוב קנאה

במסכנים

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

זה נורא

אני צריכה שמישהו ישאל אותי מה שלומי ויתכוון לקבל תשובה של יותר מ: ה"ה בסדר יש עומס לימודים..

זה בגללם.

בגללם.

בגללם.

אופ.

בגלל מה שהם עשו לי כשהייתי בו' זה הכל עכשיו.

אופפפ.

הם-------- הם ריסקו אותי.

כיווצו אותי.

הקטינו אותי.

הורידו לי את כל הבטחון.

בגלל שתי בנות טיפשות שכבר התנצלו והשתנו ועכשיו אני ממש אוהבת אותם

אבל בגלל מה שהם עשו אני כזאתי היום.

 

בגללם?

נראה לי.

אני מרגישה שאני חוזרת שוב לשם.

אחרי כל המאמץ שנה שעברה לא להיות אותה אחת של היסודי,

אני כן.

אני כן.

בדיוק כמו שהייתי ביסודי.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

היא חיבקה אותי.

ואני אותה.

וזה בכלל לא הזיז בי כלום.

 

בכלל לא.

אם הייתי יודעת שהיום זה היום האחרון שלי,

לא הייתי רוצה למות ככה.

לא הייתי רוצה שיזכרו אותי דיכאונית ומבואסת.

הייתי רוצה שייזכרו אותי שמחה, גם אם זה רק כלפי חוץ.

הייתי מתאמצת כלכך להיות שמחה

כמה שזה קשה לי.

 

 

 

שבוע של שמחה?

הבעיה היחידה שלא כיף לי סתם להיות עם חברות.

אז אני יושבת ליד החלון ושומעת שירים

ואם כבר שירים אז גם פשמינה

ואם פשמינה אז מנסים לבכות

ואם מנסים לבכות אז דיכאון.

 

 

אז דיכאון.

 

 

 

 

וזה בכלל לא שאני רוצה להיות ככה!

פשוט אין לי משהו יותר טוב לעשות...

 

 

ועכשיו יט כסליו.

ואין לי כוח בכלל

כי אני לא יצליח להיות שמחה.

 

 

 

החזרתי את השירים.

מה נעשה שהם יפים מידי?

והם עושים לי טוב

אני רוצה

רוצה

רוצה

רוצה

 

רוצה כלכך

לדבר איתה.

היא יכולה לעזור, נראה לי.

אבל אין לי מה להגיד לה..

 

 

 

אני חושבת שהתחושות של אז היו כאלה בגלל שהייתי ******.

ולכן עכשיו יותר טוב.

 

הלוואי שזה נכון.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

בכל אופן.

אני לא מדברת איתה-איתך

כי עכשיו הרבה יותר טוב

עכשיו פשוט אין לי על מה לדבר.

 

 

תודה,

ופעם הבאה שאני ירגיש ככה אולי אני אדבר איתך.

 

תודה,

עשית לי טוב.

 

אז שלחתי לה,

בסוף.

שלחתי.

והיא יודעת עלי קצת עכשיו.

ועכשיו מה שהיא תגיד לא יזיז לי אפילו לא שריר, ויצא מזה שעוד אדם אחד יוכל לנתח את הלב שלי.

עוד אחד שידע.

ואופ.

אופ.

הייתי צריכה לקרוא לשרשור הזה:

אבא-לא-לפתוח-את-הכרטיסיה

אופ

אני בכלל חושבת שאני לא כותבת יפה.

אני חושבת שאני אעבור ללמוד בבית.

 

 

לא מוצאת תועלת כרגע בלימודים באולפנא דווקא.

 

 

 

 

כרגע רק עושה לי רע, אני חושבת.

או אולי גם רע.

הם לא נורמלים, האנשים של ויקיפדיה.

דיסתימיה.

לכולנו יש דיסתמיה.

מה הם נורמלים???

גם אותי אפשר לאבחן ככזאת.

אני יכניס את עצמי לדיכאון קצת יותר ממה שאני עכשיו,

וזהו.

לחרטט אולי משו קטן לפסיכיאטר.

אמאלה זה לא נורמלי באיזה קלות אפשר לאבחן את זה.

זה לא נורמלי מה היה קורה לי אם הייתי מתגלגלת לדף הזה בויקיפדיה אז.

כשחיפשתי בנרות לאבחן את עצמי.

כשכל רגע הייתי בטוחה שיש לי***** ******.

אז הייתי אכולת סרטים שיש לי את זה.

 

 

תודה שזה עכשיו, ולא אז. 

עכשיו טוב לי בקושי שלי.

עכשיו אני סבבה עם מה שאני.

עכשיו אני יודעת שזה לא באמת דיסתימיה,

ונניח שכן- גם בלי האבחנה אני אצליח להתגבר על זה.

 

 

 

עכשיו טוב.

אז החלטתי שהשבוע אני מנסה להיות שמחה.

מתאמצת בכל הכוח.

ואני יצליח. אני יודעת.

אני יכולה להיות שמחה.

 

ואני אפול אחר כך.

אני ישמח, ויפול.

ואז יהיה לי רע וכואב ושחור.

ואני אחליט להתיאש.

אבל אחר כך, אחר כך אי אנסה שוב לקום מזה.

ואני אצליח.

 

 

 

עד שיום אחד, עוד מלא זמן,

אולי

אני אפסיק ליפול.

אני בעצם צריכה להחליט אם אני רוצה לקחת מינוציקלין.

אם כן אני אצטרך לאכול שלוש ארוחות ביום.

שתים בשביל המינוציקלין, ואחת לברזל.

בעעעעע איזה סבתא.

זה גם אומר שאני לא אקח בכלל אופטלגין נראה לי.

 

 

 

נראה לי שאני אקח מינוציקלין.

אמא אמרה שלפעמים יש לי פרצוף סובל.

 

 

 

אפילו היא כבר התחילה לשים לב?

שמישהו יחזיר בתשובה את עידן רייכל.

אז אני אוכל לשמוע ת'שירים שלו בלי יסורי מצפון.

אההההההההההה תחזירו אותו בתשובה.

סיכום:

 

יום ראשון-

הגעתי לאולפנא

לימודים

נוסעים לבנייני האומה

(סיכום הופעה אחכ)

חוזרים לאולפנא

באיזה שהוא שלב היא שלחה הודעה.

והגיבה על מה שכתבתי לה.

וזה בכלל לא שינה בי כלום.

ובכל זאת אני אמשיך. אני אמשיך לשתף ולספר. אפילו שאני בכלל לא מוצאת סיבה.

הקטע ההוא שכתבתי. הוא מעיק עלי.

זה הכי. הכי הכי הכי שלי. הכי אישי. הכי אני. הכי כואב.

וכל הזמן פחדתי שמישהו יקרא.

וזה העיק עלי גם בלי קשר. הציף לי את הכל.

 

וכל היום אכלתי רק : צלחת קטנה של פסטה, חופן בייגלה, פרוסת עוגה ו3 קוביות שוקולד. וכדור ברזל.

נפלא.

 

 

יום שני-

קמה.

תפילה

היסטוריה היה עבודה וסיימתי וך רגע, ראשונה.

ואז חבורה בנתיבות שלום.

אני ככ אוהבת את זה.

וארוחת בוקר

ומתמטיקה. היה גאומטריה והצלחתי את התרגיל שהמורה התעסקה בו כל השיעור בעשר דקות. והוכחתי. ואז פתרתי גאומטריה להנאתי.

ואז מחשבת. דיברתי עם ברכה על ההצגה, וזהבי "דאגה" שאני לא בשיעור. היא לא הבינה איך יכול להיות, אני בעקרון חולה על מחשבת.

ואחכ נכנסתי למחשבת אבל לא הייתי בעניינים.

ואז דברנו בארוחת צהריים על כל העניין של אמונה וכו, ושבאלנו טאבלט.

והברזנו ממיכל, שזה לא כזה נורא חוץ זה שאולי זה פגע בה או משו.

ואז הרב דני שזה ככ קומם ותסכל אותי אבל לא היה לי כוח.

ואז דיברנו וקישקשנו ונעלתי לי את הסים אז אין לי פלאפון.

והשלמתי חומר בביולוגיה ואפילו למדתי טיפה למבחן,

ואחכ עבדנו על הטקסט

ואז פעוה וסרט

והמשכנו לעבוד על הטקסט

ונעלתי לי תפלאפון יותר חזק.

והצלחתי להסתדר איתה יופי.

אפילו שפחדתי מזה.

 

 

יום שלישי-

רגיל למידי.

 

 

 

סך הכל הייתי שמחה השבוע.

אז יט כסליו.

בהתחלה פגשתי מלא אנשים.

אבל רציתי הכי לפגוש את הכל משמים אבל לא ראיתי אותה בהתחלה.

ואז נכנסנו והתחילה ההופעה.

וניסיתי לרקוד, אבל הרגשתי ככ מטופשת

היה כזה רע

אז הפסקתי.

והתיישבתי על הקצה צמוד למעקה, שמתי פשמינה על הראש, ושרתי לי.

התרכזתי במילים ושרתי.

ובכיתי לי.

והריקותי לכם ברכה עד בלי די.

עד שיבלו שפתותיכם מלומר די.

כרגע הם בלות מלומר די לכאב.

שזה בעצם כאב שהוא קצת ברכה כי ביקשתי אותו.

אז השפתים שלי בלות מלומר די על הברכה שביקשתי והים היא כבר לא ברכה.

ואני רוצה שתוריק לי ברכה מסוג אחר.

ובכיתי.

ועל הסלע הך.

הלב שלי הוא סלע.

לגמרי סלע.

ואתה מכה בו. אני מכה בו.

אוהו איזה מכות.

ויצאו מים.

בכיתי.

המוזיקה ממש עשתה לי בומים בלב והרגשתי את זה פיזית לגמרי.

ובכיתי. הכל כלכך ריגש אותי.

וא-לי אתה,

וארבע בבות.

ועוד כמה ניגונים.

והנני בידך.

מבלעדי עוזך ועזרתך אין עזרה.

הרגשתי כלכך.

בכיתי כלכך.

והיה לי טוב.

אורות אמיתיים.

ובאמצע מלא פעמים קראו לי לרקוד, אבל לא רציתי בכלל. היה לי טוב ככה.

 

ואחר כך רקדתי.

רקדתי מלא, והיה לי כיף.

כן.

גם רקדתי וגם היה לי כיף.

 

ואז יצאנו.

 

ופגשתי את הילדה המושלמת הזאת. איזה חיבוק אבאלה.

 

אם לא הייתי בוכה במופע הייתי בוכה מהחיבוק שלה.

באלי לדבר איתה.

אולי בערב.

 

 

 

וזהו.

היה טוב סה"כ.

בכיתי,

שרתי,

רקדתי,

הרגשתי.

היה טוב.

 

 

זה התחיל בחופש.

הייתי בבית.

עבדתי; אבל מהבית.

וזו היתה הטעות הראשונה.

 

בעצם זה התחיל עוד קודם.

ביום האחרון של השנה.

במה שהיא אמרה ביחד עם התעודה.

 

זה התחיל עוד קודם.

זה התחיל כשבאיזה שהוא שלב התחלתי לשנוא את הכיתה.

 

 

הייתי בבית, כל החופש.

אני, המחשב, המחברת והשנאה לכיתה.

 

החופש דווקא התחיל נחמד.

הייתי בגולן. טיילתי.

וים.

וחברות.

והיה טוב, סך הכל.

 

אבל אז עבודה מהבית.

ואי אפשר לטייל, כי אני עובדת.

אז אני בבית. לבד.

מנסה ליצור לי איזה סדר יום.

מנסה- לימוד יומי. חברותא בטלפון. משהו קצת, למלא את הריק הזה.

 

ואני מתחילה לתעב.

לתעב את השקט שלי.

את העדינות.

את האצילות.

את השכל.

את המחשבה.

 

 

אבל הייתי חייבת לקום מוקדם- בשביל העבודה.

ואם אני בבית אז גם אוכלים.

וזה כבר טוב.

ועוד היה לי כוח להתאמץ.

 

ואני מתעבת.

מתעבת את הלבד שלי.

 

ואז אני נוסעת איתה ומדברים המון באוטובוס-

ופתאום אני מתעבת את היחד שלי.

אני פתאום רוצה להיות אדם של לבד.

 

ואני לא רוצה, לא רוצה להיות אני.

לא רוצה להיות חכמה,

לא רוצה להיות כמו כולם, רגילה.

לא רוצה שתהיה לי אולפנא ללמוד בה,

לא רוצה להיות הילדה הטובה הזאת של כולם.

אני רוצה להיות היא.

 

והיא? היא כלכך לא כמו כולם...

 

ואני שונאת כלכך.

שונאת את זה שיש בתוכי כלכך הרבה יופי, והוא לא יוצא החוצה.

שונאת את זה שכל הטוב, האמת, המחשבות היפות- הכל עצור אצלי בפנים. ואף אחד לא מספיק מעריך. כי אף אחד לא מספיק יודע.

 

 

ואני מקנאה.

קוראת ומקנאה.

אני גם רוצה.

גם רוצה כאב. פסיכולוגית. תרופה.

אני גם רוצה אבחונים ופסיכיאטרים.

אני גם רוצה.

 

ובין הזמנים מתחיל.

ואז הכל נהיה רע.

כאילו הוא צבע הכל בשחור,

אבל זו הייתי אני שאחזתי במכחול.

 

היה תשעה באב.

והכרתי אותה.

 

והיה בזה טוב ורע ביחד, כי זה גרם לי מצד אחד לדבר ולהנכיח הכל,

מצד שני באמת היה לי עם מי לדבר.

 

 

 

 

אז נמאס לי.

נמאס לי לבחור בעשיה. בשמחה.

בחרתי לשקוע.

בחרתי להרפות, לעזוב, להפסיק, לוותר.

וזה היה לי כיף.

 

 

והייתי ילדה קטנה ומסכנה, שכל החופש הזה בלבל אותה, וזה חופש ומעבר דירה ובעצם ארגזים כל היום... והיה כלכך הרבה זמן למחשבה.. להרגשה...

וביחד עם זה השנאה לכיתה.

היה כל כך מבלבל...

 

ופתאום, אני לא יודעת מה קרה- אבל קרה משהו.

חזרתי מירושלים באוטובוס. הייתי לבד, היה לי הרבה זמן למחשבה.

ונהיה לי רע.

הגעתי הביתה, נשכבתי על המיטה והרגשתי ממש איך הלב שלי כואב.

פיזית לגמרי.

והתחיל להיות לי רע.

הכל רע.

 

רציתי טראומה, כמו שלה.

רציתי פסיכולוגית, כמו שלה.

רציתי חרדות, כמו שלה.

רציתי אנורקסיה, כמו של כולם.

לא רציתי להיות שונה!

 

והיה שבת שנהיה קצת יותר טוב. ומחנה שבכלל היה מטורף.

וחשבתי שהנה, אני שוב שמחה.

ושוב טוב לי.

ויש לי אפילו מה לספר, כי יום אחד כמעט הרעבתי את עצמי ובסוף לא אז הנה זה ממש סיפור גבורה.

והיה כלכך שמח, שרציתי לצרוח לו תודה.

 

ואז בום.

נפילה.

אוהו איזו נפילה.

התרסקות.

 

אני כבר לא שמחה...

 

זה שבר אותי.

חשבתי שאני מתחרפנת.

כל סוף יום הייתי נכנסת לחדר ונשכבת על המיטה באפיסת כוחות מוחלטת.

ומרגישה.

כל הכאב. השנאה.

הכל עלה, בסוף היום

וניסיתי, ניסיתי לשמוע שירים.

אז שמעתי שזה גדול עלי ואני כבר לא יכולה.

מה ששמעתי רק הכניס אותי ליותר דיכאון.

וכתבתי.

קטעים ושירים רוויי שנאה. רוויי עצב, כאב.

ומעל הכל- תסבוך אחד ענק.

וניסיתי לצייר כדי להרגיע את עצמי, אבל רק ציור שחור היה נראה לי יפה.

ומצד אחד היה לי מה שרציתי- היה כל כך רע..

מצד שני זה היה רע

והתחרפנתי.

פשוט התחרפנתי.

לא האמנתי שאני אצא מזה.

 

ויום אחד החלטתי שזהו.

ושמתי לי שירים חסידיים וחייכתי וזה באמת עשה לי שמחה.

וחשבתי שזהו, הנה הנוסחא.

 

 

 

ואז התחילה השנה.

אחרי יומיים התפרקתי.

כמה בן אדם יכול? כמה אפשר למרוח על הפרצוף מעטה של שמחה?

 

אז החלטתי.

כל היום אני שמחה.

יש לי שעה אחת- שמותר לי להיות עצובה.

וגם לרעוב מותר לי. כי לרעוב עושה לי טוב בנשמה.

 

אבל רציתי, רציתי שכל הכיתה תדע כמה היה לי רע.

רציתי לצרוח בעולם בקול גדול שזה נורא.

שכולם ידעו, שיעריכו.

שידעו שרציתי להתאבד!

שידעו שאני שונאת את עצמי, את כולם.

שידעו שיש אנשים שאני אוהבת עד כדי כאב ובכל זאת אני לבד, אוכלת את הלב.

שידעו.

אז סיפרתי קצת.

 

 

ויום אחד ממש התחרפנתי כבר.

רציתי לבכות אבל זה לא הלך.

אז הסתכלתי במראה וסיפרתי לי כמה אני סתומה.

ורעה.

ומכאיבה.

למה? למה אני מכאיבה לעצמי? מה המטרה?

ונשכבתי במיטה. בתנוחה עוברית, כי ככה שוכבת מי שעצובה.

והרבצתי.

הרבצתי לי. דפקתי לעצמי תראש בכרית.

הרבצתי.

שנאתי.

רציתי לבכות,

רציתי לפרוק,

רציתי שמישהי תשמע.

 

ויום למחרת כבר היה טוב, והחלטתי לנסות שבוע להיות שמחה.

הצלחתי כמעט שבועיים.

 

 

 

 

 

 

מאז כבר נפלתי.

נפלתי, עם השמחה הזאת.

נפלתי, נפלתי, נפלתי...

ואני נופלת כל הזמן.

ואני גם אמשיך ליפול,  אני יודעת.

 

אבל אני כבר לא רוצה כאב.

אולי כי היה לי מספיק ממנו,

אולי כי יש לי כאב שעבר שאני יכולה להשוויץ בו.

אולי קלטתי מה איבדתי בגלל המאבק הזה נגד השמחה.

 

 

עד כאן החיים שלי על קצה המזלג.

 

 

 

(מתחשק לי שתראו את זה.

אין צורך להגיב. רק באלי שתראו.

[ואם אתם רוצות מוזמנות להגיב וכו.

אבל לא בשביל זה תייגתי]

@רוצה לעוף! @הכל משמים)

וואו. ארוך יצא.

אני אחת מ*היא*.

 

 

 

אז למה קשה לי לשתף?

 

1. כי אני טובה מידי. זהו, עליתי על זה. אני חושבת על הבנאדם השני, איך הוא ירגיש איתי. מה יהיה לו להגיד. שירגיש בנוח. שלא יתאכזב. שלא ירגיש מאכזב.

אני טובה מידי.

זה שמח.

 

2. כי כדי לא להתאכזב אני שמה על עצמי מלא מסכות של "לא אכפת לי". ובאמת זה עושה שלא יהיה לי אכפת. אז התגובה לא מזיזה לי, ואז אנשים לא עוזרים לי ואז אין לי עניין בשיתוף.

מסקנות:

 

#אני טובה (מידי)

 

#אני צומיסטית. מידי מידי.

 

#אני כמו כולם, בסוף.

ואהבתי היום את הכיתה שלי.

היה כיף איתם.

כיתה קדושה, לגמרי.

אבא אוף. אני ילדה גדולה.

 

רק בגללך אני אקנה טאבלט בסוף.

דברים שאני רוצה לעשות אי-פעם בחיים שלי:

 

*לרכב על סוסים

 

*לרעות צאן

 

*להתחתן

 

*לנגן משמיעה

 

*לדעת לצלם

 

*ללמוד פסיכולוגיה

 

*להיות בחוג ריקוד

 

*ללמוד תסרוקות

 

*ללמוד בלשנות

 

*לקרוא שירה

 

*לחקלא

 

*לעשות קורס או איזה סדנת כתיבה

 

*להיות הרבה בירושלים

 

*ללכת למערת המכפלה

 

*ללכת לקבר של הרב מרדכי אליהו

 

*להכנס ליוסף

 

*לעלות לחומש

 

*לעלות להר

 

*להיות מזכירה אצל הרב שמואל אליהו

 

*להיות בן

 

 

 

 

אני חושבת שזהו.

מה אני עושה עם הרצונות האלה:

 

*לרכב על סוסים- אמא תדבר עם הפיזיוטרפיסטית והרופא ואז אני אנסה.

 

*לרעות צאן- הלוואי. אני צכה לחפש.

 

*להתחתן- עוד כמה שנים.

 

*לנגן משמיעה- אין לי סבלנות להתאמן וללמוד. אבל אולי.

 

*לדעת לצלם- אני צריכה פשוט להתחיל ולנסות

 

*ללמוד פסיכולוגיה- כשאני יהיה גדולה, נראה לי.

 

*להיות בחוג ריקוד- לא מצאתי עדין. ואני גם לא מספיק רוצה בשביל להתאמץ.

 

*לעשות תסרוקות- סתם לא יוצא

 

*ללמוד בלשנות- כשאני יהיה גדולה

 

*לקרוא שירה- סתם לא יוצא

 

*לחקלא- צריך לדבר איתה שנחפש עוד

 

*לעשות קורס או איזה סדנת כתיבה- אולי פסיפס. סתם לא מחפשת, וגם אין ככ.

 

*להיות הרבה בירושלים- כסף. זמן. רשות מאבא ואמא+תירוץ מתאים. אינלי.

 

*ללכת למערת המכפלה- זמן. ליווי. אבא ואמא.

 

*ללכת לקבר של הרב מרדכי אליהו- כנל

 

*להכנס ליוסף- כנל. וכסף.

 

*לעלות לחומש- אבא ואמא

 

*לעלות להר- הלכה

 

*להיות מזכירה אצל הרב שמואל אליהו- שירות אולי

 

*להיות בן- אהמ

 

הדברים שהכי חשווב לי זה: לרכב על סוסים, לחקלא.

 

וזה בתהליכים, אני צריכה לקדם את זה.

אז כדי לברוח מהמציאות-

 

קטנזרה שתה,

ג'ורג' הלך לפארק בלילה כדי לחלום על "בטר לייף"

ואני רקדתי כמו משוגעת.

אז אני לא רוצה לשנות את מערכת החינוך.

אני רוצה שהילדים שלי יהיו ילדים רגילים. כמוני. כמו אחים שלי.

שרוצים קשת וחברים ויצירות ובגדים של פוקס.

ושהם יהיו בגן עם גדר רגילה. ושהם ילמדו. כמוני.

ויתעצבנו על התלקיט באנגלית ועל העבודה במתמטיקה.

ויקראו מהגן כבר.

שיהיו רגילים בערך.

 

אני לא רוצה חיים ממש הזויים.

 

ברור. ברור שיש דברים שחשוב לי לשנות בחיים שלי.

אבל לא הכל.

יש גם המון המון דברים שאני אוהבת במציאות החיים שלי.

 

 

 

 

 

אני מעדיפה ילדים שיפסידו את האפשרות להיות ילדים הזויים,

מאשר ילדים שיפסידו את האפשרות להיות ילדים רגילים.

אני לא רוצה ללכת לעמונה.

בכלל לא.

בכלל בכלל לא.

 

אופ.

 

 

 

אבל זה חשוב...

 

 

 

 

 

איזה התלבטות.

אוךך

רקדתי מלא. והיה לי כיף כלכך.

 

אבל אחר כך עצרתי שניה לנוח,

ואז היצר הרע בא והשתולל בתוכי.

לא לרקוד. זה מה שהוא אמר.

כי אני לא באמת שמחה.

זה אורות של שניה, ואחרי רגע אני כבר לא שמחה. הפסקתי לרקוד והפסקתי לשמוח.

 

 

 

אבל

אני התאמצתי.

התאמצתי כלכך כדי לשמוח.

 

היה לי כלכך קשה לקום ולרקוד. אבל עשיתי את זה.

 

רקדתי.

פשוט לא חשבתי על העצב שלי.

על הריק

רקדתי.

העפתי תשער על הפנים.

רקדתי בכל הכוח, כדי שהמוח יהיה עמוס בלהפעיל תגוף ואני לא יחשוב על כלום.

 

וזה עזר.

באמת.

 

 

 

הכל בזכות זה שלא ויתרתי ולא התייאשתי.

 

 

 

והמשכתי

 

להתאמץ

לנסות

להתגבר

נכון.

נבראתי עם שכל גם.

ואני לא מהאלה שמסוגלים לזרוק אותו.

 

אז בהרקדה אני לא רק מרגישה, אני גם חושבת.

אז מה.

 

אני משתמשת בשכל הזה לטוב.

להסתכל על מי שסביבי, מי מחוץ למעגל.

מי מצוברחת,

מי חסרת ביטחון.

מה צריך לקדם ולשנות באולפנא, בכיתה,

איך אפשר לעזור לבנות.

 

 

 

 

אמאלה.

אני עוד שניה בוכה מאהבה לעצמי.

איזה מדהימה אני.

אלוקים.

באמת באמת?

 

אני לא רוצה להיות מפיקה. וגם לא ניצבת.

 

באמת אני רוצה להיות תפקיד ראשי.

כן.

תפקיד ראשי.

 

וועדת ריקודים.

או בימאות.

 

 

זה האמת.

קינאתי בהם עוד פעם.

 

אבל אתמול היה לי יותר כיף, בעקרון, ממה שהיה להם היום.

שליו לי כלכך.

וטוב כלכך.

שמח כלכך.

 

אני שמחה כבר כמעט שבועיים ברצף.

אלוקים.

אני מאוהבת בעצמי.

 

 

הדבר הכי מפחיד בעולם זה לשמוח.

כי כל הזמן אני מפחדת שאני שוב יהיה עצובה.

ואסור. אסור שזה יקרה לי.

 

 

 

אומץ זה תכונה מסוכנת.

אני אוהבת דברים מסוכנים.

 

 

 

יש לי שמלה לבת מצווה.

איזה כיף.

 

 

 

אני לא רוצה אולפנא. אני רוצה ללמוד בביתתתת.

אם תחילת שביעית אני עדין ירגיש ככה יש מצב שאני יעזוב.

אומרים שזה עובר עד השביעית.

בסוף יש אנשים ששונאים גם אותי.

כמו שאני שונאת אנשים.

 

בסוף יש אנשים ששונאים חלקים בי.

כמו שאני שונאת חלקים. בי ובאחרים.

 

בסוף יש אנשים שאוהבים אותי במצבים מסויימים.

כמו שאני אוהבת רק במצבים מסויימים.

 

ובסוף יש אנשים

שאוהבים אותי

את כולי

כמו שאני

תמיד

 

כמו שאני אוהבת

בעעעע

 

היא הציפה לי את כל עניין עמונה.

 

אוף, אלוקים.

באמת שאין לי כוח לזה.

זה יעשה לי רע, אני יודעת.

אבלאבלאבל...

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

אין לי כוח לענות לכמה התראות ומסרים ושיחות

דווקא מאנשים שאני ממש אוהבת

אבל

אין לי כוח עכשיו

אני קצת מידי מבולבלת

אני שונאת לכתוב שאני שמחה

כי זה מציג אותי בתור איזה ילדה מושלמת או משו

 

 

 

 

 

 

ואני לא.

אני יודעת כמה אני לא.

 

 

 

 

אבל זה לא סותר את זה שאני שמחה

ושטוב לי,

טוב לי ככ.

 

 

 

 

(אני שונאת את זה שכל שניה אני בוחנת ובודקת אם אני שמחה או לא)

הילדה הזאת.

 

היא נוגעת בי כלכך עמוק.

 

 

כשהיא בוכה

כשהיא מנצחת

כשהיא רצה

כשהיא מפסידה

כשהיא לבד

כשהיא ביחד

 

והכי הכי

כשהיא מתאפקת חזק חזק

 

לא לבכות

כמה זמן לא כתבתי כאן.

בהחלט מעלה גרה.

 

 

כאילו מצאתי לי את המקומות שלי

אבל לא

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

אוף.

רות, מה עובר עליך?

אשכרה.