וכתוב טוב
תִּרְקְדִי, תִּרְקְדִי
עַד שֶׁהַלֵּב יִשָּׂרֵף
כְּמוֹ אֶלֶף שְׁמָשׁוֹת
בּוֹהֲקוֹת
כְּמוֹ שַׁלְהֶבֶת.
תִּרְקְדִי, תִּרְקְדִי
עַד שֶׁהַחוֹשֶׁךְ יִצְנַח
בַּאֲפִיסַת כּוֹחוֹת
עַד שֶׁאַחֲרוֹן מִשְׁבְּרֵי הַלַּיְלָה הַחוֹלֵף
יִדּוֹם כְּאֶלֶף תּוּפִּים מַכִּים.
תִּשְׁכְּחִי, תִּשְׁכְּחִי
אֶת כְּאֵב הַבַּלָּהוֹת
בֵּין יָדַיִם חֲרִישׁוֹת
אֶת הַשְּׁתִיקוֹת שֶׁלֹּא בָּכִית
וְהַבְּכִי שֶׁלֹּא נָדַם
אֶת הַצַּלָּקוֹת שֶׁלֹּא הִגְלִידוּ
וְלֹא יַגְלִידוּ
לְעוֹלָם.
תִּבְרְחִי, תִּבְרְחִי
כָּל עוֹד אֶפְשָׁר
כָּל עוֹד רוֹאִים
עוֹלָם שָׁחוֹר
מִבַּעַד לִירִיעָה
כָּל עוֹד אֶפְשָׁר עוֹד לִבְרוֹחַ
וְלִצְנוֹחַ
לַמִּיטָה.
ככל שלא אביט בעינייך החומות
לנצור את יופיין
כל־כך, כל־כך יפיפיות
הכל נשכח ממני
נושר מבין ידיי
אוסף מכתבים
בית בן שמונה שורות
קדושת כתר
עצב
אלה כוּלִי
לה, לה־לה־לה, לה
לה, לה־לה־לה, לה
לה־לה־לה, לה־לה־לה לה לה
לה־לה, לה־לה־לה לה־לה.
///
לקחתי השראה בחופשיות מהשיר הנפלא, פשוט־נפלא הזה:
Someday
Though I may forget you
O eyes of ineffable beauty
Whilst plunging headlong
I know
Like a seagull by the window
Unable to traverse the light
From a lull in the night
There is
A voice
For all the dazzle of daybreak
Weeping
For love
For those who fade
Into isles of solitude
Eden lies at the bed of the sea
For those who have been caressed
Pollinating blossoms
כל שיכולני לעשות
הוא לבכות לבכות
דמעות דמעות
איני יכול לומר דבר
לחשוב מילה
או להרכיב משפט
רק לבכות נהרות שקופים של דמעות
דמעות צלולות חורכות את בשרי
יתכסו לו כל העולם בדמעות דמעות
יטבע כל העולם שאני שונא וכל ששנאתי וכל שִנאתי בדמעות
יימחק הכתב בדמעות
תישארנה רק דמעות
תתייבשנה
כך לא יישאר דבר.
הַשֵּׁדִים שֶׁלָּהּ
חוֹזְרִים בַּלַּיְלָה
מְיַלְּלִים אֶת צַעֲקוֹת
אֵשׁ הַתְּשׁוּקָה
הַכְּלָבִים שֶׁבָּהּ
נוֹבְחִים בַּלַּיְלָה
עַד שֶׁלֹּא נִשְׁאַר דָּבָר
מִלְּבַד הַצְּעָקָה
הַחֲתָכִים שֶׁלָּהּ
מְדַמְּמִים שֵׁנִית
מַזְכִּירִים לָהּ שׁוּב
אֶת אוֹתוֹ יוֹם אָרוּר
הָעֵינַיִם נֶעֱצָמוֹת
הַשְּׂפָתַיִם מְלַחֲשׁוֹת
כְּמוֹ נוֹשְׂאוֹת מִזְמוֹר
כֹּה נוֹרָא וּבָרוּר
אַךְ תְּחִלָּתוֹ שֶׁל הַיּוֹם
וְסוֹפָם שֶׁל חַיֶּיהָ
מִי יָכוֹל, מִי יָהִין לְמוֹלֵל
מִי יָבִין לְלִבָּהּ הַשָּׁחֹר
שֶׁנִּשְׁאַר לְבַדּוֹ
מְרֻסָּק וּמִסְכֵּן
בְּשַׁלְהֲבוֹת שֶׁל זַעַם
וְסַכִּין שֶׁחוֹתֶכֶת
בְּדִמְעוֹת שֶׁל אֵשׁ
קוֹדַחַת
מִבַּעַד לַצַּלָּקוֹת
נִפְתְּחוּ הַשָּׁמַיִם
מִבַּעַד לַכְּאֵב
הִיא צוֹרַחַת
וְיִלְלוֹת הָאֵימִים
בְּתוֹךְ זַעַם כָּבוּשׁ
עַל כְּאֵב
לֹא נִתְפָּס
לֹא מוּבָן
אֶת אֲשֶׁר אָבַד
נָמוֹג וְאֵינֶנּוּ
אֶת אֲשֶׁר נִלְקַח
בְּתוֹךְ נַחַל אַכְזָב
וְגוּפָה מְרֻטֶּשֶׁת
עוֹד תּוֹסִיף לְקוֹנֵן
לְהַזְכִּיר תַּחַת כָּל
נִיעַ וָשִׂיחַ
אֲרוּרִים יִהְיוּ
אֲרוּרִים לָעַד
אוֹתָם שֶׁהָפְכוּ
שַׁלְהֶבֶת
לְפִיחַ.
רצח בני משפחת פוגל
ואת היי לי לפה ילדתי
בעת אשר ייאלם קולי מדמעה
וגופך הקטון הוא יישאר זעקתי
עת ירווה בדמך רגבי אדמה
ועיניך אשר לא האריכו לראות
הנה בם נשקף כאבי
ופעיותייך, הרכות הקטועות
הנה בם תבכי את בכיי.
וקולך שנדם שנגדע
לעולם יהא הוא קולי
ובכייך ילדתי שגווע
יהא לעולם אות אבלי
ועת עלית למרום ילדתי
ותעל עימך שוועתי
וכאשר מול אל עליון התייצבת
ואתייצב שם איתך גם אני
והנה ילדתי אלחש לך עכשיו
כי תיגשי נא אליו ללא פחד
ולמשמע קולך אזי שוב אכאב
ושנית יאחזני הרעד
ואמרי לפניו
הן הקרבתי הכל
ולכבודך אלוהיי
הקרבתי חיי
הנני אבי
על מזבחך נעקדתי
ועתה אלוהיי
עד מתי עד מתי.
*התפרסם לראשונה בפסיפס תחת הניק "טל אוריה" 
חרוזים מדוייקים שנבלעים בכאב שיש בשורות...
צימרר את נשמתי, מאז ועד היום
תלוי לי על דלת הבית ליד תמונות שלהם.
לא נשכח ולא נסלח.
עריכה: עכשיו אני רואה שגם המילים מעט שונו
אגב לא יודע אם אמרתי לך, אבל כל הזמן מרגיש לי
שהיה צריך להיכתב ואת ולא ועת
לקראת פורים לקחנו כמה אגדות עם קלאסיות וגיירנו אותם לגירסה ביינישית-קומית,
מוזמנים להנות
https://a7.org/?file=20260224123426.pdf
לא מושלם, ממש לא. אבל בהחלט חביב פלוס.
כמובן, @אני הנני כאינני עזר לא מעט אז מגיע לו שאפו.
