אוף.
זה עשה לי בלאגן.
ממש אבל.
ובחילה.
כמה הייתי מטומטמת.
ומצד שני כמה התבגרתי.
אבל הייתי מטומטמת ברמות.
וחופרת. ומציקה. ומגעילה.
פשוט ילדה קטנה.
וזה עשה לי בלאגן.
מראה לי עד כמה הכל מוזר ומסובך.
ואיזה מריבות טיפשיות על כלום.
איכ.
הכל מבולגן לי עכשיו יותר.
ומגעיל לי.
אולי היה עדיף שלא הייתי עושה אתזה.
הייתי בטוחה שזה היה נותן לי כיוון.
עוזר לי.
אבל לא.
כלום.
יותר מבולגן עכשיו.
אלוהים.
נמאס לי.
מילא היה לי על מה לכאוב.
על להיות עצבנית.
אבל הכל שטויות.
ופשוט סתם.
די.
מה עושים?
מה נכון לעשות?
בינתיים מתמודדת כל יום בלי לדעת למה.
לא יודעת מי אני ומה אני רוצה.
לא יודעת מה טוב לי.
ושותקת.
לא בוכה.
אבל כן מספרת, ומתחרטת.
למרות שהם עוזרות לי.
אבל אני כבר לא יכולה לשאת אתזה.
אבל לשאת את מה??
קשה לי.
אולי חוסר הידיעה ממה קשה לי עושה יותר קשה.