מה קורה לי, מה
השתניתי.
אני לא מצליחה לצייר. אני לא מצליחה לנגן. אני לא מצליחה לכתוב. אני מכריחה את עצמי לקרוא. ראיתי סרט השבוע. התחלתי להתבודד. בעצם בקטע הזה דווקא חזרתי לעצמי.
אני רוצה להצליח להרגיש עוד דברים חוץ מבאסה. באסה זה דפוק. זה לא עצב ולא כעס, זה סתם באסה.
ואני מתלוננת עד כדי כך שאני צריכה להכריח את עצמי ולהחליט כל בוקר שהיום אני לא מתלוננת.
רגע שהייתי רוצה להרגיש שוב: הפעם הראשונה שחוויתי אותי במדבר.
יום שהייתי רוצה לשחזר: אותו יום ששפכתי הכל למקלדת.
ציור שהייתי רוצה לצייר שוב, בפעם הראשונה: הציור הלבן.
אני רוצה שמישהו יקנה לי את חיבוק, אני רוצה שיתחשבו בי בדירה, אני רוצה לא לרצות כל הזמן דברים. למה אני לא מסתפקת במה שיש.
יש סיכוי שזה שגדלתי בחברה נפרדת גרם לי לא לדעת איך מתנהגים עם בנים. ועכשיו אני בחברה מעורבת, ואולי אני מתנהגת מוזר ולא יודעת. או שאני סגורה מדי או שאני זורמת מדי, ואין לי מצב ביניים, אז מה עושים.
לפחות אני מצליחה לשמור נגיעה. ושתדעו, זה קשה. זה קשה אחרי שלושה חודשים עם אותם אנשים ולא לחבק אותם בסוף. זה קשה לקבל תעודה ולא ללחוץ יד שמושיטים לי, זה קשה לא לתת כיף קבוצתי עם כולם.
אני רוצה הביתה. אני רוצה הביתה שלי, לא של ההורים שלי, לא דירת שירות, אני רוצה את הבית שלי, מתגעגעת אליו לפני שאני מכירה.
לכמה מקום אני זקוקה, ולמה, למה עד לפני כמה שנים יכולתי להסתפק במועט ופתאום אי אפשר.
חפרתי די.